תארו לעצמכם שאתם מחכים בבית במתח עצום לשמוע בשורה חשובה שתשנה את כל החיים שלכם. כך בדיוק הרגישה נעמי כשחיכתה לרות. מוקדם בבוקר, רות חוזרת הביתה לבדה, כי בועז ליווה אותה רק עד תחילת הדרך. כשהיא מגיעה, הכתוב אומר שהיא באה אל חֲמוֹתָהּ ולא קורא לנעמי בשמה. למה? כדי להראות לנו כמה נעמי הייתה צדקת. בדרך כלל, חמות עלולה להיות קצת עצובה כשהכלה שלה עומדת להתחתן עם איש חדש ולעזוב את המשפחה, אבל נעמי התגברה על התחושה הזו, שמחה בשביל רות וקיבלה אותה באהבה ממש כמו בת.
ברגע שרות נכנסת, נעמי שואלת אותה שאלה קצת מוזרה: מִי־אַתְּ בִּתִּי. הרי נעמי יודעת היטב מי זו רות! החכמים מסבירים שנעמי בעצם שאלה אותה על המצב החדש שלה: האם את עדיין אלמנה ששייכת למשפחה שלנו, או שכבר הפכת להיות אשתו של בועז?
רות, שהייתה חכמה מאוד, מתחילה לספר לה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לָהּ הָאִישׁ. היא לא מראה לנעמי מיד את השעורים שבועז נתן לה, כדי שנעמי לא תחשוב בטעות שזה תשלום לא מכובד. במקום זה, רות קודם כל מספרת את כל מה שקרה, כדי להוכיח לנעמי כמה הכוונות של בועז טהורות ושהוא באמת הבטיח לדאוג לה. היא גם מסבירה שהשעורים הם מתנה מיוחדת לכבוד נעמי. המילה עָשָׂה מראה לנו שרות מבינה איזה חסד ענק בועז עשה איתה. כשהיא אומרת שהוא עשה ולא רק דיבר, היא בעצם מרגיעה את נעמי: ההבטחה של בועז לדאוג לעתיד שלנו כל כך חזקה ובטוחה, שאפשר להתייחס אליה כאילו היא כבר קרתה באמת.