רגע הפרידה בגורן מסמן את המעבר מהבטחה אישית למעשה פומבי, והוא נחתם בהענקת צידה לדרך הנושאת משמעויות מעשיות וסמליות כאחד.
בועז מבקש מרות להגיש את הַמִּטְפַּחַת, שהייתה מעין צעיף גדול שעטתה על עצמה [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. הניסוח בפסוק מעורר שאלה, שכן בועז מבקש ממנה גם להביא את המטפחת וגם לאחוז בה. הפרשנים מסבירים כי רות נהגה בצניעות ובגבורה; במקום להסיר את כיסוי ראשה, היא קשרה את המטפחת בחוזקה סביב מותניה כאזור של גבר. פעולה זו נועדה למנוע קרבה פיזית בינה לבין בועז בזמן שמדד את התבואה לתוך הבד, וכן הדגישה את היותה אשת חיל החוגרת בעוז מתניה [תורה תמימה, אלשיך]. יש אף המציינים כי בועז דיבר אליה בלשון זכר כדי שזרים לא יבחינו שהוא משוחח עם אישה [מנחת שי].
לגבי הכמות שמדד בועז, שֵׁשׁ שְׂעֹרִים, מתעוררת מחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאישה אינה מסוגלת לשאת משא כבד של שש סאים, ולכן נדרש נס כדי שתוכל לשאת זאת [צאינה וראינה], או שהיא הלכה בזריזות ובכוח יוצא דופן [אשכול הכופר]. מנגד, יש המפרשים שבועז נתן לה שש שעורים ממש [רש"י], או שמדובר במידה קטנה יותר הנקראת ששית הסאה, כלומר קב. כמות זו הספיקה בדיוק לסעודת בוקר עבור רות ונעמי, ובכך רמז לה בועז שהעניין יוסדר סופית עוד באותו היום ולא יהיה להן צורך במזון לערב [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה שבועז צייד אותה במזון למקרה שתהליך הגאולה יתארך, ובינתיים עליה לשבת בביתה כאישה המאורסת לו [אשכול הכופר].
מעבר למשמעות המעשית, רוב הפרשנים מסכימים כי המספר שש טומן בחובו רמז נבואי לעתיד. בועז רמז לרות שעתידים לצאת ממנה שישה צאצאים צדיקים במיוחד, והם דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה מישאל ועזריה, דניאל ומלך המשיח, אשר יתברכו בשישה כוחות רוחניים של חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת ויראת ה'.
סיום הפסוק, במילים וַיָּבֹא הָעִיר, מעורר תמיהה דקדוקית, שכן היה מצופה שייכתב ותבוא בלשון נקבה, שהרי רות היא זו ששבה לביתה. יש המסבירים כפשוטו שגם בועז שב לעיר כדי לסדר את ענייני הגאולה [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. אולם, פרשנים רבים רואים בכך עדות לדאגתו העמוקה של בועז; הוא לא הניח לה ללכת לבדה, אלא ליווה אותה והלך אחריה עד לפתח העיר, כדי להגן עליה ולוודא שלא יפגעו בה בחורים בדרך [תורה תמימה, צאינה וראינה, אשכול הכופר].