רות, פרק ג׳, פסוק ט״ו

תארו לעצמכם שאתם צריכים לסחוב משא כבד מאוד אחרי לילה מתוח, ועוד ללכת בדרך לבד. איך הייתם מרגישים? רגע לפני שרות ובועז נפרדים, בועז רוצה לתת לרות צידה לדרך. הוא מבקש ממנה להגיש את הַמִּטְפַּחַת, שהייתה מעין צעיף גדול שעטף אותה. רות, שמתנהגת בצניעות ובגבורה, לא מורידה את הכיסוי שלה. במקום זאת, היא קושרת את המטפחת חזק סביב המותניים שלה, כדי שבועז יוכל למזוג לתוכה את התבואה בלי שייווצר ביניהם מגע קרוב. בועז מודד לתוכה שֵׁשׁ שְׂעֹרִים. זו הייתה כמות כבדה מאוד, ורות הייתה זקוקה לכוח מיוחד כדי לשאת אותה. הכמות הזו נועדה להספיק בדיוק לארוחת בוקר לה ולנעמי, כרמז מבועז שהעניינים יסתדרו עוד באותו היום. אבל למספר שש יש גם משמעות נבואית לעתיד: בועז רומז לרות שייוולדו ממנה שישה צאצאים צדיקים וחשובים, כמו דוד המלך. בסוף הפסוק נכתב וַיָּבֹא הָעִיר, כלומר "והוא בא אל העיר". זה קצת מפתיע, כי הרי רות היא זו שחוזרת הביתה, אז למה הפועל נכתב בלשון זכר? מכאן אנחנו לומדים על הדאגה העמוקה של בועז. הוא לא הניח לרות ללכת לבדה, אלא ליווה אותה והלך אחריה עד לפתח העיר, כדי להגן עליה ולוודא שהיא מגיעה בבטחה.