רות, פרק ג׳, פסוק י״ד

תארו לעצמכם שאתם נמצאים במצב שבו לא עשיתם שום דבר רע, אבל אתם חוששים מאוד שאם מישהו יראה אתכם, הוא עלול לטעות ולחשוב שעשיתם מעשה לא טוב. זה בדיוק מה שהרגישו רות ובועז באותו הלילה בגורן. בועז היה אדם צדיק מאוד שהקפיד להתנהג ביושר ובקדושה, ורות שכבה ערה, מתוחה ודרוכה. המילים וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר מספרות לנו שהיא נשארה שם במהלך הלילה, אך היא לא באמת ישנה. היא חיכתה בקוצר רוח לרגע שבו תוכל לצאת לדרך בבטחה. ואז, וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כלומר היא קמה מהר ויצאה לדרכה עוד לפני שהאיר היום, כשהיה עדיין חשוך מספיק כדי שאנשים לא יצליחו לזהות אחד את השני. היא עשתה זאת כדי שאף אחד לא יראה אותה. באותם רגעים, בועז התפלל בשקט לה׳ וביקש וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן. הוא התחנן שהסוד יישמר ואף אחד לא יגלה שרות הייתה שם, כדי שאנשים לא יחשדו בהם בטעות וידברו עליהם דברים רעים. בועז היה חכם ורצה להגן על רות מכל חשד. הוא הבין שאם היא תחזור לעיר מוקדם בבוקר בידיים ריקות, זה ייראה מוזר. לכן, הוא מילא בעצמו את המטפחת שלה בהרבה שעורים. הוא לא קרא למשרתים שלו כדי שיביאו שק, אלא עשה הכל לבד כדי שאף אחד לא יידע. כך, אם מישהו יפגוש את רות בדרך, הוא פשוט יחשוב שהיא נשארה לעבוד קשה ולאסוף תבואה, ועכשיו היא חוזרת הביתה מהעבודה. כדי להיות בטוח ששום דבר רע לא יקרה לה בחושך, בועז אפילו ליווה אותה בדרכה חזרה לעיר.