רות המואביה ניצבת בפני תכנית פעולה נועזת ובלתי שגרתית, הכוללת חריגה מגדרי ההגינות והצניעות המקובלים. למרות זאת, היא אינה מהססת ומקבלת על עצמה את הצעת חמותה במסירות מוחלטת [ביאור שטיינזלץ].
בתשובתה לנעמי, רות משתמשת בלשון עתיד ואומרת כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, ולא בלשון עבר (כל אשר אמרת). בחירה זו נועדה להדגיש שקבלת העול שלה אינה מוגבלת רק להוראות שכבר ניתנו, אלא היא מתחייבת לקיים כל ציווי עתידי, גם אם ייראה לה זר או קשה [אלשיך, אגרת שמואל]. מעבר לכך, רות מצהירה כי גם בהמשך הלילה, כאשר בועז יאמר לה מה לעשות, היא לא תעשה דבר על דעת עצמה מבלי להתייעץ שוב עם נעמי ולפעול על פי הדרכתה [מלבי"ם, אלשיך].
בפסוק זה קיים מאפיין מסורתי ייחודי: המילה אֵלַי נקראת על ידי הקורא, אך אינה כתובה במגילה (תופעה המכונה "קרי ולא כתיב"). תופעה זו היא הלכה למשה מסיני, מסורת עתיקה שעברה מדור לדור [תורה תמימה, מנחת שי]. הפרשנים רואים בהיעדרה של המילה הכתובה רמזים עמוקים לכוונותיה ולמעשיה של רות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את חסרון המילה לשינוי שרות עשתה בהוראותיה של נעמי. נעמי ציוותה על רות לרחוץ, להתלבש ולהתקשט, ורק אז לרדת אל הגורן. אולם רות, מתוך חוכמה וצניעות, חששה שאם תצעד כך בדרכים היא עלולה להיתקל ב"כלבים" – בין אם מדובר בכלבים ממש שעשויים לתקוף אותה בשל לבושה החריג, ובין אם מדובר באנשי בליעל שעלולים לטעות בה ולחשוב שהיא אישה זונה. לכן, היא החליפה את הסדר: קודם ירדה אל הגורן בחשאי, ורק שם רחצה והתקשטה. המילה אֵלַי הושמטה מהכתוב כדי לרמוז שרות לא קיימה את ההוראה בדיוק כפי שנאמרה "אליה", אף על פי שקיימה את מהותה מתוך שמירה על כבודה [תורה תמימה, מנחת שי, אגרת שמואל].
גישה נוספת מסבירה שהיעדר המילה מלמד על מסירותה המוחלטת של רות. היא מצהירה שתקיים את דברי נעמי גם אם לא ייאמרו אֵלַי באופן ישיר, למשל אם נעמי תתבייש לומר את הדברים במפורש ותעביר אותם רק ברמז או על ידי שליח [אלשיך, אגרת שמואל]. בנוסף, חסרון המילה רומז לביטול דעתה של רות מול חמותה; גם אם העצה אינה נראית הגיונית ומוצדקת בעיניה, ואפילו אם מדובר במעשה שאין בו תועלת אישית כלפיה, היא מבטלת את רצונה ומוכנה לעשות הכול למען נעמי [אגרת שמואל].