שיר השירים, פרק ב׳, פסוק א׳

יצא לכם פעם לראות פרח יפהפה שממשיך לפרוח ולהריח טוב גם כשהתנאים סביבו לא קלים? בשיר המיוחד הזה, עם ישראל משווה את עצמו לשני פרחים מקסימים וחזקים מאוד. תחילה, עם ישראל נמשל אל חבצלת, שהיא פרח יפה וריחני שגדל באזור השרון, שהוא אזור עם אדמה טובה ופורייה מאוד. לפעמים הפרח הזה נמצא עדיין בשלב מוקדם, סגור ועטוף, ורק מחכה לאור השמש כדי להיפתח. לאחר מכן, העם נמשל גם אל שושנת, פרח מקסים בעל ריח מתוק, שגדל דווקא למטה בתוך העמקים. למה דווקא בעמק? כי שם יש תמיד צל ומים ששומרים על הפרח. בזכות התנאים האלה, השושנה לא מתייבשת בשמש החמה, אלא נשארת תמיד רעננה, לחה ומלאת חיים. הכוונה האמיתית כאן היא לתאר את הקשר המיוחד שלנו עם ה'. גם כשאנחנו נמצאים במצבים לא פשוטים, או מרגישים שאנחנו חבויים עמוק בצל, אנחנו לא נשברים ולא נובלים. ממש כמו אותם פרחים, אנחנו ממשיכים להישאר רעננים, לשמור באהבה על המצוות, להפיץ סביבנו את הריח הטוב של המעשים הטובים שלנו ולשיר לה'.