שבירת מטה ההנהגה מסמלת נקודת תפנית דרמטית ביחסים שבין ה׳, עם ישראל ואומות העולם, ומבטאת מעבר מתקופה של חסד והגנה למציאות של חורבן ופגיעות מול האויבים. המילה וָאֶגְדַּע משמעותה כריתה וקיצוץ, והמילה לְהָפֵיר עניינה ביטול ומניעה של מצב קיים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה למי או למה רומז המטה שנקרא נֹעַם. גישה אחת קושרת זאת לתקופת בית ראשון: יש המפרשים שהמטה מסמל את כוחם של מלכי ישראל, אשר נשבר בימי יהואחז והושע בן אלה כאשר נמסרו בידי ארם וסנחריב [רש"י]. לעומת זאת, יש המזהים את "נועם" ספציפית עם יאשיהו, המלך הצדיק האחרון. עם מותו בידי פרעה נכה, הוסרה ההנהגה הטובה מישראל [רד"ק].
מנגד, פרשנים אחרים ממקמים את נבואת השבירה בתקופת בית שני. יש הסבורים כי המטה רומז לזרובבל, מנהיג שיבת ציון [אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים שהמטה מסמל את ההנהגה הנעימה והישרה של שלושת בני מתתיהו החשמונאי. עם מותם, נגדע מטה הנועם, פסקה הנהגת החסד, והוחלפה בשלטון של יד חזקה [מצודת דוד, אברבנאל].
באשר למשמעות הפעולה לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כׇּל הָעַמִּים, רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בהפרת ברית לטובת הגויים, אלא בהסרת ההגנה האלוהית מעל ישראל. ברית זו היא מעין גזרה או שבועה אלוהית שאסרה על האומות לפגוע בעם ישראל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגנה זו הייתה מותנית בשמירת התורה; ברגע שישראל חטאו וסרו מדרך הישר, ה׳ הסיר את חסותו, ביטל את ההסכם שמנע מהגויים להרע להם, ומסר אותם לשליטת העמים [רש"י, רד"ק].
גישה נוספת משלימה רעיון זה ומפרשת את הברית באופן מדיני ופוליטי: הברית מתארת את הסכמי השלום הממשיים שכרתו מנהיגי ישראל, דוגמת זרובבל או החשמונאים, עם האימפריות שסביבם. כל עוד ההנהגה הייתה ישרה, ה׳ נתן להם כוח והעמים שמרו איתם על שלום. אך ברגע שנגדעה ההנהגה הצדיקה, הותש כוחם של ישראל, הופרו בריתות השלום הללו, והאומות החלו להילחם בהם [אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל].