שבר היסטורי ורוחני עמוק פוקד את העם, ורגע קריסת ההגנה האלוהית הופך לשעת התפכחות עבור קבוצה נבחרת של מאמינים. הפסוק מציג כיצד טרגדיה לאומית אינה נתפסת כאירוע מקרי בעיני הצדיקים, אלא כהתגשמות מדויקת של תוכנית אלוהית.
הקביעה וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא מתייחסת להפרת הברית שגוננה על העם, רגע שבו נותר רק מקל ה"חובלים" [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקים לגבי המועד ההיסטורי המדויק של שבר זה: יש הסבורים כי הברית הופרה ביום שבו מת המלך יאשיהו, אז החלו העמים לשלוט, לבוז ולהגלות את ישראל [רד"ק]. אחרים מצביעים על מותו של זרובבל [אבן עזרא], או על מותם של שלושת האחים שהוביל לחזרת האויבים למלחמה [מצודת דוד]. מנגד, מוצגת תפיסה רחבה יותר ולפיה מדובר בביטולה של הברית הקבועה, אשר גם אם חודשה זמנית בימי החשמונאים ובימי הורדוס, מעולם לא שבה לאיתנה [מלבי"ם].
בעקבות השבר, נאמר וַיֵּדְעוּ כֵן, כלומר, המציאות ואמיתות הדברים התבררו לאשורן [מצודת ציון]. ההבנה הזו לא הייתה נחלת הכלל, אלא התגלתה רק לעֲנִיֵּי הַצֹּאן. רוב הפרשנים מסכימים כי כינוי זה מתאר את הצדיקים, הענווים והנכנעים שבעם, וכן את החכמים ובעלי רוח הקודש. ביחס למילים הַשֹּׁמְרִים אֹתִי, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר באנשים השומרים את חוקי ה' ומקשיבים לדבריו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, קיימת פרשנות שונה ולפיה המילה מתארת המתנה וציפייה, כלומר אותם אנשים שעקבו וחיכו לראות אם דברי הנביא אכן יתקיימו [אבן עזרא].
לבסוף, המסקנה אליה מגיעים אותם מאמינים היא כִּי דְבַר ה' הוּא. כאשר הגיעה הפורענות והתבצעו המעשים הסמליים, הם הבינו כי לא מדובר באוסף אירועים חסרי משמעות, אלא בגזירה אלוהית. הם זיהו כי מאורעות אלו הם התגשמות של נבואות קדומות, החל מאזהרותיו של משה בתורה על יציאה לגלות [רש"י], דרך דברי הנביאים שלא זכו לאוזן קשבת בקרב רוב העם [רד"ק], ועד לחזונותיהם של יחזקאל, דניאל וזכריה אודות ארבע המלכויות שעתידות להצר לישראל [מלבי"ם].