הפסוק מציג חזון דרמטי של חורבן ושריפה, אך הפרשנים חלוקים באופן מהותי בשאלת זהותו של ה"לבנון" ובתקופה ההיסטורית שאליה מכוונת הנבואה.
גישה מרכזית בקרב הפרשנים רואה בפסוק נבואת זעם על חורבן בית המקדש השני ונפילת מלכות החשמונאים [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק]. לפי קו מחשבה זה, המילה לְבָנוֹן משמשת כינוי לארץ ישראל כולה [מצודת דוד, אברבנאל] או באופן ספציפי לבית המקדש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הקריאה פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ מתפרשת כהוראה טראגית לפתיחת שערי הארץ או המקדש, כדי לאפשר לאויבים ולגדודי רומי להיכנס לתוכם. בהמשך לכך, המשפט וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ מתאר את החורבן עצמו. המושג "ארזים" מפורש או כפשוטו, כשריפת מבנה המקדש והחרבתו [מלבי"ם], או כדימוי מטפורי לאובדן השרים והמנהיגים של ישראל, המשולים לעצי הארז הגבוהים של יער הלבנון [מצודת דוד].
מנגד, קיימת אסכולה פרשנית הרואה בפסוק משמעות הפוכה לחלוטין, לא חורבן של ישראל, אלא נבואת כליה על אומות העולם. בהסתמך על תרגום יונתן, לְבָנוֹן הוא כינוי לעמים הזרים [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. יש שפירשו זאת כנבואה היסטורית על אובדן האימפריה הבבלית [רד"ק], ויש שראו בכך נבואה על חורבן האומות לעתיד לבוא, באחרית הימים [אברבנאל]. לפי פירוש זה, ה׳ יקבץ את האומות ששלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה אל תוך הארץ (הנקראת לבנון) כדי לעשות בהן שפטים ולנקום בהן שם. על פי תפיסה זו, ה"ארזים" שיישרפו באש הם המלכים הרמים והחזקים של אומות העולם שיבואו להילחם בארץ ויושמדו.
לצד הפירושים האלגוריים, ישנו גם רובד של פשט שלפיו לְבָנוֹן הוא אכן יער הלבנון הממשי, והמילה דְּלָתֶיךָ מתארת את מקומות הכניסה אל היער, שעתידים להישרף באש [ביאור שטיינזלץ].