דימוי של צאן המיועד לטבח משמש משל לעם פגיע ונטוש, המופקר לאכזריות ולניצול מצד כל הגורמים הסובבים אותו. כל המעורבים בגורל הצאן פועלים מתוך אינטרס אישי בלבד, ללא כל חיבור רגשי או עכבה מוסרית.
הפרשנים מסכימים כי המילים אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ מציגות מצב שבו הרוכשים שוחטים את הצאן למאכל מבלי לחוש כל אשמה או נקיפות מצפון. יש המזהים את הקונים הללו עם הבבליים שהגלו את העם והורגים בהם ללא כל מחשבה על חטא [רש"י]. גישה אחרת מסבירה זאת במונחים מעשיים: מכיוון שצאן זה מיועד מראש לשחיטה ולא לגידול או לגז, הקונה אינו מרגיש שהוא חוטא לעצמו או גורם הפסד בעצם הריגתו [מצודת דוד, מלבי"ם].
ביחס למילים וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ ה' וַאעְשִׁר, המוכר מודה לה' על העושר שצבר ממכירת הצאן. בניגוד לצאן המיועד לגידול שבו העושר נובע מהחזקתו, הדרך היחידה להתעשר מצאן המיועד לטבח היא דרך מכירתו [מלבי"ם]. אפשרות נוספת היא שהמוכר פשוט שמח להיפטר מצאן שאין בו סימן ברכה, כדי לקנות בכסף דבר מה מועיל יותר [מצודת דוד]. מצב זה יוצר אירוניה, שכן המוכר הרשע מהלל את ה' על רווח שנוצר מדם בני אדם. ייתכן שהוא באמת סבור שמעשיו תואמים את רצון ה', או שפשוט מדובר בטבע האדם להודות לה' על כל רווח, גם אם הושג בדרך רשע, בדומה לגנב המתפלל להצלחה בטרם יפרוץ לבית [רד"ק]. בנוסף, הפרשנים מעירים על הניקוד הייחודי של המילה וַאעְשִׁר, שבו האות אל"ף נחה ושותקת, ותנועתה עוברת אל האות וי"ו שלפניה [אבן עזרא, רד"ק, מנחת שי].
לגבי סוף הפסוק, וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן, קיימת מחלוקת באשר לזהות הרועים. גישה אחת גורסת כי מדובר ברועים בשר ודם, כגון מלכי הגויים [אבן עזרא], או רועי הצאן עצמם, אשר נמנעים מלטפל בצאן, להוביל אותו למרעה טוב או לשמור עליו מדוחק, משום שבין כה וכה הוא נידון לשחיטה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת כי הרועה אינו אלא ה' בכבודו ובעצמו. לפי פירוש זה, ה' הסיר את רחמיו מהעם, ומשום כך הם נופלים ביד אויביהם הקונים והמוכרים אותם. השימוש בלשון רבים במילה וְרֹעֵיהֶם מוסבר כלשון כבוד וגדולה כלפי ה', תופעה מוכרת בפסוקים נוספים במקרא [אבן עזרא, רד"ק].