מערכת היחסים בין הרועה לצאנו מגיעה לנקודת הכרעה, המהווה משל נוקב לקשר שבין ה' לעמו. הדיאלוג מציג דרישה לתגמול על מסירות העבר, או לחלופין, פרידה וניתוק ההשגחה.
ברמה המילולית, הרועה פונה אל בעלי הצאן ומבקש את שכרו: הָבוּ – תנו לי, ואם אינכם מעוניינים, חֲדָלוּ – מנעו את השכר והפסיקו את עבודתי [מצודת ציון, שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הכתוב מציג משל בו ה' (או הנביא בשמו) פונה אל מנהיגי העם. ה' דורש את "שכרו" בתמורה להשגחתו ולשמירתו על הבית מפני חורבן. השכר המבוקש אינו חומרי, אלא קיום המצוות, חזרה בתשובה ומעשים טובים. אם העם יסכים ויעניק את השכר הזה, ה' ימשיך לרעות אותו. אך וְאִם־לֹא חֲדָלוּ – אם תסרבו, ה' יסיר את השגחתו והעם יחדל מלהתקיים כאומה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
תגובת העם היא תשלום השכר: וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. המילה כָּסֶף מתפרשת כאן לא רק כמטבע, אלא כלשון חמדה וכיסופים, המייצגת דבר יקר, רצוי ומשמח עין [רש"י, מצודת דוד].
באשר למשמעות המספר שְׁלֹשִׁים, הפרשנים מציעים מספר כיוונים היסטוריים ורוחניים. הפירוש הנפוץ ביותר קושר את המספר לשלושים צדיקים הנמצאים בכל דור. באותה תקופה קשה, היו אלו אנשי סגולה מעטים (כדוגמת דניאל, חנניה, מישאל, עזריה ויחזקאל) ששמרו אמונים לה' ומסרו את נפשם על קדושת שמו. צדקתם ומעשיהם הטובים הם בגדר התגמול והשכר שניתן לה', ובזכותם הוא ממשיך להשגיח על שארית העם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. יש הממקדים זאת היסטורית בתקופת שיבת ציון, ומזהים את השלושים עם קבוצת צדיקים או כוהנים שעלו ושירתו בימי נחמיה [אבן עזרא].
מנגד, גישה שונה לחלוטין רואה בביטוי רמז ביקורתי כלפי מלכי בית חשמונאי המאוחרים. על פי פירוש זה, במקום שהחשמונאים יעבדו את ה' כמצופה מהם ויתנו לו את שכרו הרוחני, הם חמדו לעצמם את המלוכה. מאחר שעל פי מסורת חכמים המלוכה נקנית בשלושים מעלות, המילים שְׁלֹשִׁים כָּסֶף מסמלות את אותן שלושים מעלות הנהגה שהם לקחו לעצמם מתוך תאוות שלטון פסולה [אברבנאל].