קול זעקה וקינה מהדהד כלפי מנהיגות מושחתת ואדישה. הנביא מותח ביקורת חריפה על מנהיגים אשר במקום להגן על עמם, מנצלים אותו ומפקירים אותו לחסדי האויב ולמלחמות פנימיות.
המילה הוֹי מבטאת קריאת צער, אזהרה ואוי. המילים רֹעִי וכן עֹזְבִי נכתבו עם האות יו"ד בסופן במקום האות ה"א, ומשמעותן הפשוטה היא "רועה" ו"עוזב" [מנחת שי, רד"ק]. אותו רֹעִי הָאֱלִיל הוא מנהיג חסר תועלת וממשות, מלשון "אל" ואין. הוא עֹזְבִי הַצֹּאן, מפקיר את העם להרג ולביזה, ומתגלה כנצלן במקום כמנהיג הדואג לצאנו.
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת לגבי זהותו ההיסטורית של אותו רועה. יש הסבורים כי מדובר בנבואה כללית לעתיד לבוא, ודוחים את האפשרות שמדובר במלך יהודה צדקיהו [רש"י]. אחרים רואים בכך רמז למלכות יוון שתיכרת [אבן עזרא]. אולם, גישה מרכזית מזהה את הרועה באופן ספציפי עם המלך אגריפס, האחרון למלכות בית הורדוס, שעזב את עמו וחבר למחריבי בית המקדש ברומי [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומתאר את גורלו של המנהיג במילים חֶרֶב עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ. גישה אחת מפרשת זאת כתיאור של מעשי הרועה העריץ עצמו: החרב היא סכין שחיטה שהוא אוחז בזרועו כדי לטבוח בכבשים השמנות, ועין ימינו מסמלת את מבטו הבוחן המחפש אחר עשירים כדי לבזוז את רכושם [רש"י].
לעומת זאת, רוב הפרשנים מבינים זאת כתיאור העונש והכיליון שיבואו על המנהיג. החרב אינה בהכרח כלי נשק פיזי, אלא סמל לחורבן ומוות. זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ מסמל את שבירת כוחו הפיזי, גבורתו וצבאו, שייחלשו וייבשו. במקביל, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה מתאר את אובדן החוכמה, העצה וההשגחה. עינו תחשך ותתעוור, חכמיו יאבדו, ותקוותו לשוב לגדולה תתנפץ [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. יש המוסיפים כי פגיעה זו בעין ימינו רומזת גם לעונש אישי וכואב במיוחד – מותו של בנו הטוב של אגריפס שנהרג עמו [מלבי"ם].