זעקת השבר של המנהיגים ואובדן מוקדי הכוח מתוארים מבעד לשני דימויים עזים של טבע פראי: רועים שאיבדו את אזורי המרעה שלהם, ואריות שאיבדו את סבך מגוריהם. מבעד לציור הפיוטי הזה, מסתתרת נבואת חורבן היסטורית עמוקה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הָרֹעִים משמשת כדימוי למנהיגי העם. עם זאת, קיימות גישות שונות לגבי זהותם: בעוד שיש הסבורים כי מדובר במלכים [רש"י, אבן עזרא], אחרים מזהים אותם עם חברי הסנהדרין [מלבי"ם], או כמלכי אומות העולם השונות [אברבנאל]. זעקתם של הרועים נשמעת משום ששֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם. המילה אַדַּרְתָּם מתפרשת ככוחם, תפארתם ומעוזם של אותם מנהיגים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. ברמה הציורית, הכוונה היא למקום המרעה המלובש בצמחייה וביערות עבותים, שבו היו הרועים חוסים ומוצאים מסתור [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיים פירוש ייחודי המזהה את האדרת באופן ספציפי עם שלטון החשמונאים [אבן עזרא].
החלק השני של הפסוק עובר לדימוי של כְּפִירִים, הלוא הם האריות הצעירים ומלכי החיות [מצודת ציון, אבן עזרא]. בדומה לרועים, גם הכפירים מסמלים דמויות הנהגה, והפרשנים מזהים אותם עם שרי המלוכה [רש"י, מצודת דוד] או עם הפריצים והגיבורים שעשו חיל בתחילה אך לבסוף נפלו [מלבי"ם]. שאגת השבר של הכפירים נובעת מכך ששֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן. ביטוי זה מתאר את הכיכר המעולה והמוגבהת הסמוכה לנהר הירדן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אזור סבוך ששימש כמקום מרבצם של האריות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. חורבנו של אזור פראי זה משמש משל לנפילת ארמונות השרים [מצודת דוד] ולכיבוש ערי המבצר [מלבי"ם]. יש המוסיפים כי הירדן התגאה באותם אריות שהטילו אימה ומנעו מבני אדם לחצות את הנהר מרוב פחד, ויש המפרשים את הביטוי כרמז לגאון ישראל ששכן מעבר לירדן [אבן עזרא].
לצד הרובד המטאפורי, הפרשנים מסכימים כי הנבואה כולה מכוונת לחורבן בית המקדש השני [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. המסורת מקשרת פסוקים אלו לאירועים פלאיים שהתרחשו ארבעים שנה לפני חורבן הבית, אז פסקו להופיע סימנים חיוביים בעבודת המקדש ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן. רבן יוחנן בן זכאי גער בדלתות ואמר להן כי הוא יודע שסופן ליחרב, שכן הנביא זכריה כבר התנבא על כך. על פי רובד מדרשי זה, הפסוק מקבל משמעות היסטורית-רוחנית ספציפית: קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים מסמל את אבלם של דוד ושלמה, ואילו קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים מתייחס לנביאים אליהו ואלישע, אשר מקוננים כולם על חורבן המקדש והגלות שבאה בעקבות חטאי העם [אברבנאל].