נבואה זו מציגה פעולה סמלית רבת משמעות, בה מצטווה הנביא להשליך את שכר פעולתו אל תוך בית ה'. מעשה זה מקפל בתוכו מסרים עמוקים על השגחת ה', על מעמדם הרוחני של ישראל ועל עתיד המקדש וההנהגה.
המילה הַיּוֹצֵר זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה ל"אוצר" או לשומר האוצר של בית המקדש, שכן האותיות א' ו-י' מתחלפות [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, קדר או צורף המתיך את הכסף ויוצר ממנו צורה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או ככינוי לה' שהוא היוצר והבורא האמיתי [אברבנאל].
הביטוי אֶדֶר הַיְקָר מתפרש ככינוי לבית המקדש המפואר [רש"י, רד"ק, אברבנאל], כמלבוש ואדרת תפארת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], כסמל למעוז וחוזק [מצודת ציון], או כרמז לכתר המלכות [אברבנאל].
המשך המשפט, אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם, מצביע על תמורה במצבם של ישראל. פירוש רווח הוא שמדובר בהסרת הכבוד והתפארת מעל העם, כדוגמת הסתלקות השכינה שהייתה בבית ראשון [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], או ריחוק של ה' מן העם בשל רוע מעשיהם [רד"ק]. מאידך, יש הרואים בכך ביטוי של חשיבות וכבוד, כעטרה כבדה וחשובה שמונחת על ראשם של צדיקים [מצודת דוד].
פעולת השלכת שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף אל בית ה' נושאת משמעויות היסטוריות ורוחניות מגוונות. גישה אחת רואה בכסף סמל לזכותם של שלושים צדיקים בכל דור, או שלושים חסידים שמסרו את נפשם על קדושת השם. ה' מצווה לשמור את זכותם באוצר, כדי שבזכותם ייבנה בית המקדש לאחר שבעים שנות גלות בבל, או כדי להגן על הבית בימי גזירות אנטיוכוס [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ה' לוקח את נפשותיהם היקרות ועושה מהן אדרת תפארת לפני כסא כבודו [מלבי"ם].
במישור ההנהגה הלאומית, השלכת הכסף אל הַיּוֹצֵר רומזת להסרת המלכות מבית חשמונאי והעברתה לידי הורדוס, שזכה להיות "היוצר" והבונה של בית המקדש השני [אברבנאל].
בנוסף, המעשה נועד להעביר מסר מוסרי ורוחני. הנביא משליך את שכר הרועים אל בית ה' כדי להבהיר שה' הוא הרועה האמיתי של ישראל, וכי הכסף מוקדש למלאכת המקדש ולא לשימושו האישי של הנביא [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, הפעולה מסמלת את ההפרדה שעושה ה' – "היוצר" החוקר כליות ולב – בין הצדיקים המעטים שנותרו נאמנים, לבין שאר העם שעושה הרע בעיניו [רד"ק].