מראה נבואי זה חושף את הכוחות הנסתרים הפועלים בהיסטוריה ואת תהליך שקיעתן של מעצמות. הציון המפורש וַיַּרְאֵנִי ה' מדגיש כי מדובר בסוד אלוהי הקשור למראה הנבואי [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי המילה חָרָשִׁים מתארת אומנים, נגרים או בעלי מלאכה העובדים בחומרים קשים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אשר תפקידם לנסר, לגדע ולהשחית את הקרנות, כלומר את אותן אומות שהצרו לישראל [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
באשר לזהותם של אותם חרשים, עולות מתוך המקורות שלוש גישות מרכזיות. הגישה ההיסטורית רואה בחרשים ביטוי לתחלופת האימפריות בעולם. לכל מלכות שמתגברת, ה' מכין מראש מלכות אחרת שתשחית אותה בבוא העת. כך פרס גדעה את בבל, יוון את פרס, ורומי את יוון. באחרית הימים, ישראל או אומות אחרות ישמשו כחרש שיחריב את רומי [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה רוחנית יותר מפרשת כי החרשים הם משל לשרי המעלה, המלאכים הממונים על אותן מלכיות בשמיים [רד"ק].
לצד גישות אלו, מסורת חז"ל מעתיקה את המראה לימות המשיח ומזהה את ארבעת החרשים כארבע דמויות גאולה ספציפיות: משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליהו הנביא ומלכי צדק [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. דמויות אלו מסמלות שני כוחות מקבילים שבאמצעותם יגודעו כוחות הרשע לעתיד לבוא: מחד גיסא, כוח הגבורה, המלחמה והמלכות, המיוצג על ידי שני המשיחים, ומאידך גיסא, כוח הכהונה ועבודת ה', המיוצג על ידי אליהו הפועל מצד ישראל ומלכי צדק הפועל מצד אומות העולם [מלבי"ם].