הפסוק מהווה קריאה דרמטית והכרזה המופנית אל גולי יהודה, הקוראת להם לעזוב את מקום גלותם ולשוב לארצם.
המילה הוֹי משמשת כאן כלשון של הכרזה וקריאה לאסיפה [רש"י]. הנביא פונה אל קהילת הגולים, המכונה בפסוק "ציון", וקורא לה הִמָּלְטִי, כלומר בקשת הצלה ובריחה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה מופנית לעדת יהודה שגלתה, ודורשת מהם להימלט מתוך אוכלוסיית הזרים שביניהם הם יושבים, ולשוב לציון [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. הצירוף בַּת בָּבֶל מתפרש כעדת בבל או כאוכלוסייה המקומית של בבל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
נקודת מבט ייחודית על מיקומם של הגולים מציג אברבנאל. לשיטתו, הפנייה אל הגולים בתואר יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל אינה מעידה בהכרח על כך שכל העם שהה פיזית בבבל באותה עת. הכינוי נובע מכך ששורש הגלות כולה החל בהגליה שביצע נבוכדנצר לבבל, ולכן הקריאה להימלט ולשוב מופנית לכלל גולי ירושלים, בכל מחוז ומקום שבו הם פזורים כעת [אברבנאל].
מהיבט הנוסח, המילה יוֹשֶׁבֶת נכתבת בספרים המדויקים בכתיב מלא עם האות וי"ו, בהתאם לכללי המסורה [מנחת שי].