קשר עמוק ובלתי ניתן לניתוק מתקיים בין ה' לעמו, קשר שבו כל פגיעה בישראל נתפסת כפגיעה אישית ורגישה מאין כמותה. נבואה זו נושאת מסר של נחמה לישראל ואזהרה חמורה לאומות העולם, תוך שימוש באחד הדימויים החזקים ביותר במקרא.
תחילה, מצהיר הנביא כי הוא נשלח אַחַר כָּבוֹד. צירוף זה זכה למספר פירושים מרכזיים. גישה אחת קושרת זאת להבטחה האלוהית מהנבואה הקודמת; לאחר שה' הבטיח להיות מקור של כבוד בתוך ירושלים, הוא שולח את הנביא לבשר על עונשם של האויבים. לפי תפיסה זו, אין די בכך שה' ייטיב עם ישראל, אלא שלמות הכבוד דורשת גם לקיחת נקמה מאלו שפגעו בהם [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שנייה מפרשת כי הנביא נשלח בעבור כבודם של ישראל, במטרה להגדיל ולהשיב להם את כבודם האבוד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהכבוד מתייחס לנביא עצמו, כלומר, לאחר שה' העניק לנביא כבוד וכוח נבואי, הוא נשלח להרגיע את הגולים בבבל שאין להם ממה לפחד בדרכם חזרה לציון [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש מדרשי נוסף מציע כי השליחות מתבצעת רק לאחר שה' ישלים להעניק לעשיו את השכר על הכבוד שרחש לאביו [רש"י].
הנביא מופנה אל הגויים הַשֹּׁלְלִים אתכם, מילה שמשמעותה בוזזים ושודדים, כשהכוונה היא לאומות כדוגמת הבבליים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
שיאה של האזהרה טמון בקביעה כי מי שפוגע בישראל, הרי הוא נוגע בְּבָבַת עֵינוֹ, כלומר בגלגל העין ובאישון [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים נחלקו בשאלה של מי העין הנפגעת. הגישה הראשונה מסבירה כי הפגיעה היא כביכול בעינו של ה' עצמו. משום שדימוי זה עלול להישמע כפגיעה בכבוד כלפי מעלה, חז"ל הגדירו פסוק זה כאחד מ"תיקוני סופרים". כלומר, מבחינה רעיונית היה ראוי להיכתב "עיני" (עינו של ה'), אך הכתוב השתמש בכינוי "עינו" בגוף שלישי מטעמי כבוד, מבלי שהחכמים שינו או מחקו בפועל אפילו אות אחת מן התורה המקורית [מנחת שי, מצודת דוד].
הגישה השנייה קובעת כי "עינו" מתייחסת לעינו של התוקף עצמו. לפי פירוש זה, מי שמרע לישראל מזיק למעשה לעצמו. ממש כפי שאדם הנוגע בחוזקה באישון עינו שלו גורם לעצמו עיוורון ונזק, כך עצם הפגיעה בישראל מביאה על התוקף את עונשו באופן ישיר ובלתי נמנע [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מנחת שי].