בחזון דרמטי של צדק היסטורי, מבקש הנביא להבין את פשר המראה הנגלה אליו, בו כוחות דיכוי שרמסו את העם עתידים לעמוד בפני מפלתם שלהם. הנביא מפנה את שאלתו, וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת, אל המלאך הדובר בו, אף שהכתוב מקצר ואינו מזכיר את המלאך במפורש [אבן עזרא]. בתגובה, ה' מורה למלאך להשיב לנביא ולבאר את המראה [מצודת דוד].
המלאך מסביר כי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת הן אותן קרנות שהופיעו בתחילת החזון [רש"י], והן מסמלות את אומות העולם אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה. אומות אלו פיזרו, השפילו ודיכאו את העם בגלות בצורה כה קשה, עד למצב של כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ. הפרשנים מסכימים כי המילה כְּפִי מציינת שיעור ומידה: ההשפלה הגיעה למידה כזו שאף אדם מישראל לא העז להזדקף, ללכת בקומה זקופה או להרים את ראשו מרוב צרה ופחד מפני האויב. המלבי"ם ממחיש זאת באמצעות משל לחיות טרף עריצות המנגחות בקרניהן כבשים חלשים, עד שהכבשים יראים להרים את ראשם. גישה נוספת מפרשת כי חוסר היכולת לשאת ראש פגע בכל אדם ואדם מישראל, כל אחד על פי מעמדו ומדרגתו [אבן עזרא].
כמענה לאכזריות זו, וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה – ה"חרשים" (האומנים) שהוצגו בחזון. תפקידם הוא לְהַחֲרִיד אֹתָם, כלומר לזעזע ולשבור את הקרנות, ולבסוף לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם. הפרשנים מבארים כי משמעות המילה לְיַדּוֹת היא להשליך, להפיל ולסלק אותם ממקומם. עונשם של הגויים בא עליהם משום שהם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ, כלומר הם הרימו את עצמם בגאווה, משלו בארץ והשחיתו אותה. פעולת החרשים נעשית בשלבים: תחילה הם באים להחריד את הגויים כדי שיפסיקו לנגח, אך אם אלו ימשיכו לשאת את קרנם, החרשים ישליכו ויפילו אותם לחלוטין [מלבי"ם].
ברובד ההיסטורי והגאולי, החרשים מסמלים שרשרת של מלכויות, כאשר כל מלך כובש ומחריד את המלכות שקדמה לו. החרש האחרון בסדרה זו הוא מלך המשיח, שעתיד להכניע את המלכות הרביעית המחריבה [מצודת דוד]. על בסיס דברי חז"ל, יש המפרשים שארבע הקרנות רומזות כולן לגלות הארוכה ולמרכזי השלטון המשתנים שלה לאורך ההיסטוריה, אשר ימוגרו בסופו של דבר על ידי ארבעה מושיעים: משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליהו הנביא וכהן צדק [אברבנאל]. תכליתו הסופית של המראה היא להבטיח לישראל שכל המשטינים והאויבים יסורו מן העולם, כדי שעם ישראל יוכל לשוב ולבנות את בית המקדש באין מפריע [אבן עזרא].