קריאה אלוהית דחופה מהדהדת אל עבר הגולים, ומזרזת אותם לעזוב את מקומות פזורתם ולשוב אל מולדתם. הנביא ממחיש את הריחוק העצום שבו נמצאים הגולים, תוך שימוש בדימוי של קצוות תבל, ומעביר מסר של קיבוץ גלויות.
הקריאה הפותחת במילים הוֹי הוֹי משמשת כלשון של הכרזה, קריאה לקיבוץ ודרבון [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר הכפילות נועדה לחזק ולהעצים את הקריאה [רד"ק]. הציווי וְנֻסוּ אינו מתאר בהכרח בריחה מפני סכנה או גורם מאיים, אלא מבטא מהירות, פזיזות וזירוז לצאת לדרך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותם של הגולים הנקראים לשוב מֵאֶרֶץ צָפוֹן ולתקופת הגאולה המדוברת, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה בפסוק קריאה היסטורית אל אותם יהודים שנותרו בגלות בבל, עילם, פרס ומדי ולא עלו ארצה בגל הראשון. הנביא מאיץ בהם למהר ולשוב לירושלים כדי לסייע בבניין הבית השני ולקיים את המצוות התלויות בארץ [אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הפסוק כלל אינו מתייחס לימי בית שני, אלא לגאולה העתידית לבוא. לפי גישה זו, הקריאה מופנית אל עשרת השבטים שגלו לאשור הנמצאת בצפון, וקוראת להם לשוב לארצם [מצודת דוד, אברבנאל]. גישת ביניים מבחינה בין גולי בבל ששבו לירושלים בימי עזרא ונחמיה, לבין גולי אשור בצפון שלא שבו, אלא נפוצו משם לכל עבר במהלך המלחמות בימי היוונים והרומאים [מלבי"ם].
המשך הפסוק, כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם, מתאר את מצב הפיזור של העם. המילה רוּחוֹת מכוונת לפאות ועברי העולם [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' פיזר והרחיק את ישראל לקצוות תבל, וכשם שארבע רוחות השמים רחוקות ומנותקות זו מזו, כך הגולים מרוחקים זה מזה, ובפרט גולי עשרת השבטים המרוחקים מגולי יהודה [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. ריחוק עצום זה מחייב אותם להזדרז ולמהר לשוב [מצודת דוד]. מנגד, יש מי שמסביר כי הפיזור העצום הוא דווקא הסיבה לכך שרק גולי בבל נקראים כעת לשוב, שכן שאר הגולים פזורים הרחק בארבע רוחות העולם וזמנם להיגאל טרם הגיע [רד"ק].
לצד ההסבר הגיאוגרפי של הפיזור, עולה מן המקורות גם רעיון מדרשי עמוק באשר לדימוי לארבע רוחות השמים. הדימוי אינו בא רק לתאר מרחק, אלא ללמד על נחיצותו של עם ישראל בעולם: כשם שאי אפשר לעולם להתקיים בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא ישראל [רד"ק, מנחת שי].