הנבואה מציגה חזון של גאולה עתידית, בו מתחדש ומתקבע הקשר הנצחי בין ה', העם וירושלים. התיאור מצביע על חזרה מוחלטת אל אדמת הקודש, ממנה לא תהיה עוד גלות, ועל השראת השכינה מחדש במקומה הראוי.
המילה וְנָחַל מתפרשת בשתי דרכים עיקריות בקרב המפרשים, ומהן נגזרת משמעות הפסוק כולו. הגישה הראשונה גורסת כי ה' הוא הנוחל, כלומר הוא ייקח את יהודה להיות לו לחלק ולנחלה [רש"י, אבן עזרא, רד"ק]. הבחירה הספציפית ביהודה נובעת מהיותו השבט המוביל את המלוכה בישראל, או משום שזהו השבט המרכזי ששב מגלות בבית שני [רד"ק]. נחלה זו מסמלת חיבור נצחי המבטיח שעם ישראל לא יגלה שוב מאדמתו [מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילה וְנָחַל כפועל יוצא שמשמעותו "ינחיל" – ה' ישיב וינחיל ליהודה את חלקו בארץ [אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. על בסיס פירוש זה, מוסבר כי בניגוד לימי בית ראשון בהם שבט יהודה נטל חלק גדול מן הראוי לו וגרם לתרעומת בקרב השבטים, ובניגוד לימי בית שני בהם הארץ לא חולקה באופן מסודר, בגאולה העתידית ה' ינחיל ליהודה את חלקו המדויק והראוי לו מתוך חלוקה שוויונית והוגנת [אברבנאל].
גישה ייחודית, המשלבת את חזון חלוקת הארץ העתידית של ספר יחזקאל, קובעת כי ה' "יירש" את נחלתו ההיסטורית של שבט יהודה. שטח זה יוקדש כתרומה לה', ובו ייבנה המקדש ויישבו הכהנים והלויים, בעוד שבט יהודה יקבל נחלה חדשה מצפון לשטח המקודש [מלבי"ם].
ההבטחה וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם מבטאת את חזרת השכינה לעיר כבעבר [מצודת דוד], כאשר המילה עוֹד משמעותה שוב, מחדש [ביאור שטיינזלץ]. בחירה מחודשת זו טומנת בחובה גם שינוי מהותי במעמדה של העיר: ירושלים לא תהיה עוד נחלתם הבלעדית של שבטי יהודה ובנימין, אלא תופרש כחלק השלושה עשר של ארץ ישראל, שיהיה כולו תרומה וקודש לה' [אברבנאל, מלבי"ם].