לקראת התגלותו העתידית של ה' ועשיית משפט בעולם, נדרשת דממה מוחלטת של הבריאה. המילה הַס מבטאת דרישה לשתיקה והחרשה, בדומה לדומיה של אבן [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הקריאה מופנית אל כׇּל בָּשָׂר, מושג הכולל את האנושות והבריאה כולה [מצודת ציון, צאינה וראינה], או באופן ספציפי יותר, את אומות העולם עובדי האלילים [רש"י]. שתיקה זו נובעת מפחד עצום מפני ה', והיא נועדה לבלום את פיותיהם של הגויים, שלא יוכלו עוד לדבר בגאווה ובהרחבת פה על עם ישראל [מצודת דוד, מלבי"ם].
הסיבה לאותה שתיקה עולמית היא כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ. רוב הפרשנים מסבירים כי נֵעוֹר היא מטפורה של יקיצה והתעוררות משינה, בעוד מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הוא מדורו של ה' בשמיים, משם הוא יורד כעת לפעול [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עד כה נדמה היה כי ה' מחריש אל מול מעשי האומות, כאילו היה ישן, אך כעת הוא מתעורר משנתו כדי לעשות בהם נקמה, להושיע את עמו ולשכון בתוכו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה פרשנית נוספת מקשרת את המילה נֵעוֹר לשאגה של גורי אריות. לפי פירוש זה, ה' שואג ממקומו, ושאגה זו היא שמטילה אימה ומחייבת את כולם להסות ולשתוק [אבן עזרא].
מעבר לנקמה באומות, להתעוררות זו ישנו מניע מוסרי עמוק. ה' אינו מתעורר ממקומו רק משום שצדיקים מבקשים זאת ממנו, ואפילו לא לבקשותיו החוזרות של דוד המלך. יקיצתו של ה' מתרחשת דווקא כאשר הוא רואה את העוול שנעשה לעניים ואת זעקתם של האביונים הנעשקים. כאשר ה' קם ממקומו כדי לעשות צדק ולהגן על החלשים ביותר, הפחד נופל על כל אדם, והעולם כולו נאלץ לעמוד בדממה [צאינה וראינה].