שמות, פרק כ״ה, פסוק כ׳

יצא לכם פעם לעצום עיניים ולדמיין איך נראה הארון המיוחד שניצב בתוך המשכן? בואו נדמיין יחד את דמויות הזהב שהיו מונחות ממש מעליו. הדמויות האלה נקראות כרובים, והם היו פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם. כלומר, הכנפיים שלהם לא היו מקופלות ונחות על הגוף כמו אצל ציפור שעומדת במקום, אלא פתוחות ופרושות. הכנפיים היו מופנות לְמַעְלָה, בגובה הראשים שלהם. בצורה הזו, הכרובים היו סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם, ממש כמו סככה או גג קטן שמגן ושומר על הארון. הכנפיים הפתוחות כלפי מעלה יצרו מעין כיסא מיוחד ובלתי נראה שעליו שורה הנוכחות של ה׳, וזה מזכיר לנו שלה׳ אין גוף או צורה שאפשר לראות. עכשיו, נסו לחשוב לאן הכרובים הסתכלו? מצד אחד, נאמר וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, כלומר הם עמדו פנים אל פנים. זה מסמל אהבה גדולה וחיבה בין עם ישראל לה׳, וגם מזכיר לנו שהם רק משרתים ולא חלילה פסלים שאליהם מתפללים. אבל מצד שני, כתוב גם שאֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים, כלומר שהם הסתכלו למטה, אל המכסה של הארון. איך זה הגיוני? התשובה היא שהכרובים אכן עמדו זה מול זה, אבל הראשים שלהם היו כפופים מעט כלפי מטה. הם הורידו את המבט שלהם מתוך כבוד, כדי לא להסתכל ישירות למעלה אל עבר הנוכחות של ה׳, ובמקום זאת הם כיוונו את המבט שלהם למטה, אל התורה הקדושה שמונחת בתוך הארון.