תארו לעצמכם שאתם צריכים לעצב מנורה גדולה ויפהפייה מזהב. איך הייתם דואגים שהיא תאיר בצורה הכי טובה ומיוחדת שאפשר? אחרי שהתורה מסבירה איך לבנות את גוף המנורה מזהב, היא מסבירה איך בדיוק היא עבדה.
המנורה כולה הייתה עשויה מחתיכה אחת של זהב, אבל נֵרֹתֶיהָ היו בעצם כוסות קטנות ונפרדות שבהן שמו את השמן ואת הפתילות. הכוסות האלה הונחו על קישוטי הפרחים שבראשי הקנים. בגלל שהן לא היו מחוברות למנורה, הכהן יכול היה להוריד אותן בכל יום כדי לנקות אותן בקלות ולמלא אותן בשמן חדש. המילה וְהֶעֱלָה מתארת את הפעולה של הכהן, שהיה צריך להרים את הכוסות הקטנות האלה ולהניח אותן גבוה על ראשי הקנים של המנורה.
הדבר המעניין ביותר הוא הכיוון של האש. התורה אומרת שהמנורה צריכה להאיר וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. הפנים של המנורה הם בעצם הקנה האמצעי שלה. לכן, הפתילות של ששת הנרות בצדדים סודרו כך שהלהבות שלהם יפנו פנימה, בדיוק אל עבר הנר המרכזי. הצורה המיוחדת הזו לא נועדה רק ליופי, אלא יש לה משמעות עמוקה: היא מזכירה לנו שכל סוגי החכמה והמעשים הטובים שלנו בעולם קשורים זה לזה, ומכוונים כולם יחד אל אור עליון אחד של ה'.