עבודת הקודש במשכן לא הסתכמה רק בהדלקת המנורה, אלא דרשה גם תחזוקה יומיומית שוטפת. לשם כך יוצרו כלי שרת ייעודיים, אשר למרות תפקידם הטכני, זכו להתייחסות מפורטת ולדרישת איכות מחמירה לא פחות מזו של המנורה עצמה.
הפרשנים מסכימים כי וּמַלְקָחֶיהָ הם מעין צבתות או פינצטות. כלים אלו נגזרים מהשורש ל.ק.ח, על שם פעולת הלקיחה שנעשית בהם [רש"י, אבן עזרא הקצר]. מטרתם הייתה לאחוז בפתילות, להוציאן מתוך השמן, למשוך ולכוון אותן אל פי הנר, וכן להסיר פתילות ישנות ושרופות כדי להכניס חדשות במקומן [רש"י, רלב"ג, קאסוטו].
באשר למונח וּמַחְתֹּתֶיהָ, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה המרכזית רואה בהן כלי גריפה וקיבול קטנים, מעין כפות בעלות תחתית שטוחה וצד קדמי פתוח. כלים אלו שימשו מדי בוקר בתהליך הטבת הנרות, כדי לחתות ולגרוף מתוך המנורה את האפר, הפתילות השרופות ושאריות השמן שנותרו מהלילה, על מנת לפנותם החוצה [רש"י, רשב"ם, ריב"א, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי המחתות היו כלים שהונחו ממש מתחת לנרות כדי לקלוט שמן מטפטף [אבן עזרא הקצר, ויש מפרשים בטור הארוך], אך דעה זו נדחית בטענה שאם כך היה, לא היה ברור מהו תפקידם של הנרות עצמם [הטור הארוך].
התורה מדגישה שכלים אלו צריכים להיות עשויים זָהָב טָהוֹר, כלומר זהב מזוקק ונקי לחלוטין מכל סיגים ופסולת [אבן עזרא, רלב"ג]. הסיבה להדגשה זו נובעת מכך שהמלקחיים והמחתות היו כלים נפרדים שלא נוצרו מתוך אותה מקשה אחת של כיכר הזהב ממנה נעשתה המנורה, ולכן היה צורך להגדיר במפורש מאיזה חומר הם ייעשו [אור החיים, מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, הדבר בא ללמדנו שגם כלים המשמשים למלאכת ניקיון ותחזוקה גרידא, שטיבם הפנימי אינו גלוי לעין האדם, חייבים להיות טהורים ומושלמים כלפי ה׳ [אברבנאל].
ברובד הרעיוני, הכלים הללו זוכים גם למשמעות סמלית: המלקחיים נמשלו לעצה ולמחשבה שבאמצעותן האדם "לוקח" וקונה לעצמו חוכמה, ואילו המחתה מסמלת את לב האדם, המשמש ככלי קיבול לשכל ולהבנת התורה, ממש כשם שהיא נושאת את האש [רבנו בחיי].