מערכת הכלים המלווה את שולחן לחם הפנים במשכן אינה נועדה רק לצרכים מעשיים או לפאר חיצוני, אלא מקפלת בתוכה סמליות עמוקה של טהרת הפרנסה, צדק חברתי והכרה בכך שכל השפע החומרי מגיע מאת ה', ולכן עליו לשמש את עבודתו [כלי יקר, רש"ר הירש, שפתי כהן]. הכלים הללו, שהיו מוכרים גם בשולחנות של מלכי התקופה [ספורנו], נדרשו להיות עשויים מזהב טהור כדי לבטא את הניקיון המוסרי הנדרש מן האדם בבואו לבקש את פרנסתו.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מונה ארבעה סוגי כלים שונים, אך נחלקו מהותית לגבי תפקידם המדויק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, מלבי"ם ואחרים] רואה בכלים אלו מערכת הנדסית מורכבת שנועדה לתחזק, לשמר ולהגן על לחם הפנים, בעוד גישה אחרת רואה בהם כלי שולחן ונסך קלאסיים.
קְּעָרֹתָיו לפי הגישה המרכזית, אלו הם הדפוסים (תבניות) שבהם עוצב ונשמר הלחם. ללחם הפנים הייתה צורה ייחודית של מעין תיבה הפתוחה משני צדדיה (כצורת האות חי"ת הפוכה), שקצותיה פונים כלפי מעלה. כדי לשמור על צורה זו, השתמשו בשלוש תבניות: תבנית אחת לעיצוב הבצק, תבנית מברזל שבה נאפה הלחם בתנור, ותבנית מזהב – היא הקערה המוזכרת בפסוק – שלתוכה הוכנס הלחם מיד לאחר אפייתו כדי שלא יישבר או יתקלקל עד להנחתו על השולחן בשבת [רש"י, מזרחי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי אלו היו קערות רגילות, בדומה לקערות של שולחנות מלכים, שהונחו על השולחן כסמל בלבד ונשארו ריקות [שד"ל, קאסוטו].
וְכַפֹּתָיו רוב הפרשנים מסכימים כי אלו הם ה"בזיכים" – שני כלים קטנים דמויי כף יד שבהם הונחה הלבונה הזכה. בזיכים אלו הונחו על גבי שתי מערכות הלחם או ביניהן [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא הקצר].
עיקר המחלוקת בין הפרשנים נוגעת לשני הכלים הבאים ולתפקידם במערכת השולחן:
הגישה המרכזית [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם, בעקבות תרגום אונקלוס] מסבירה כי מאחר ששתים עשרה כיכרות הלחם סודרו בשתי ערימות של שש, היה חשש כבד שהלחמים התחתונים יימעכו תחת משקל העליונים, וכן שהלחם החם יתעפש מחוסר אוורור. לשם כך נוצרה מערכת תמיכה:
וּקְשׂוֹתָיו אלו הם חצאי קנים חלולים מזהב, שהונחו לרוחב בין כיכר לחם אחת לחברתה. צורתם החלולה אפשרה כניסת אוויר שמנעה את עיפוש הלחם. השם נגזר מהמילה הערבית "קסוה" שמשמעותה דבר חלול, או מלשון קושי, שכן הם הקשו וחיזקו את הלחם [רש"י, הכתב והקבלה].
וּמְנַקִּיֹּתָיו אלו הם "סניפים" – ארבעה עמודי זהב אנכיים שעמדו על הקרקע משני צדי השולחן. עמודים אלו היו מחורצים (מפוצלים), ובתוך החריצים הללו נשענו קצותיהם של הקנים (הקשוות). כך, משקל הלחמים העליונים נשען על העמודים ולא על הלחמים התחתונים. המונח מוסבר מלשון ניקיון, שכן הם ניקו ושמרו על הלחם מעיפוש ושבירה, או שהם תרגום למילה הארמית "מכילתיה" שמשמעותה לסבול ולהכיל את המשא [רש"י, מזרחי, ריב"א].
לעומת הגישה ההנדסית, קבוצת פרשנים אחרת [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו, בכור שור] מפרשת כלים אלו ככלי נוזלים ומידות, תוך דחיית ההסבר הלשוני של רש"י:
וּקְשׂוֹתָיו הם כוסות, קנקנים או קעריות שנועדו ליציקת נוזלים ולנסכים.
וּמְנַקִּיֹּתָיו לפי הרמב"ן [רמב"ן] אלו הם כלי מידה מדויקים למדידת הקמח, ונקראו כך משום שהיו "נקיים" מכל שקר והונאה. פרשנים אחרים [שד"ל, קאסוטו] רואים גם בהם כלי נסך (מלשון יציקה ושפיכה בשפות קדומות) ששימשו לניסוך מים או יין.
מחלוקת זו משליכה ישירות על הבנת סוף הפסוק – אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן.
לפי הגישה המרכזית, המילה נגזרת מהשורש ס.כ.כ (כמו סכך או כסוי). כלומר, הקנים והעמודים (הקשוות והמנקיות) שימשו כמעין סכך ומחיצת מגן שהבדילה בין הלחמים, סוככה עליהם ושמרה עליהם מפני ריקבון ושבירה [רש"י, הכתב והקבלה, מלבי"ם].
לפי הגישה השנייה, המילה נגזרת מהשורש נ.ס.כ (יציקת נוזלים). כלומר, הפסוק מתאר את הכלים שבאמצעותם היו מנסכים את הנסכים במקדש [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו].