במשכן, שולחן הזהב מעולם לא עמד ריק. עליו הונח לחם מיוחד שנועד לסמל את הברכה, השפע וההשגחה התמידית של ה', ולבטא את הקשר שבין המזון החומרי לנוכחות האלוהית. הלחם הונח בצדו הצפוני של המשכן, מיקום המסמל את מקור הברכה והעושר [רמב"ן].
הפרשנים מציעים מספר גישות מרכזיות להבנת הביטוי לֶחֶם פָּנִים:
הגישה הראשונה מתמקדת בצורתו הפיזית של הלחם, לפיה היו לו "פנים" שפנו לכיוונים שונים [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני]. בתוך גישה זו קיימת מחלוקת לגבי הצורה המדויקת: יש הסבורים שהלחם היה כמין "תיבה פרוצה", כלומר לחם בעל דפנות זקופות שפנו אל צדי הבית [רמב"ן, הטור הארוך], בעוד אחרים מדמים אותו ל"ספינה רוקדת" שדפנותיה משופעות ואינן זקופות [הכתב והקבלה]. דעה נוספת גורסת כי הלחם היה דק מאוד ובעל צלעות וקרנות רבות, כך שכולו היה בגדר שטח פנים ללא תוך עבה, מה שאפשר את אפייתו המהירה [רלב"ג]. מנגד, יש שלמדו מהמילה "פנים" דווקא על עוביו של הלחם, שכן ההלכה קובעת שאין "פנים" ששיעורם פחות מטפח, ולכן זה היה עוביה של כל חלה [רבנו בחיי, תורה תמימה]. פירוש יצירתי נוסף משווה את הלחם לפניו של האדם: כשם שהפנים הם איבר אחד הכולל איברים זוגיים כדוגמת עיניים ואוזניים, כך לחם הפנים מורכב משתי מערכות נפרדות המהוות יחד מנחה אחת [ביאור יש"ר].
גישה שנייה קושרת את שם הלחם להמשך הפסוק – לְפָנַי תָּמִיד. לפי פירוש זה, הלחם נקרא כך משום שהוא מונח תמיד בפנים הבית, לפני ה' [אבן עזרא, הטור הארוך, קאסוטו]. זהו לחם המושג, נאכל ומוגן תחת השגחתו ופניו של ה' [רש"ר הירש].
גישה שלישית מפרשת את המילה "פנים" מלשון חשיבות וכבוד. על פי דרך זו, מדובר בלחם איכותי ונאה, הראוי להיות מוגש לפני שרים ואנשים נכבדים, בדומה למנה יפה ומכובדת שבעל הבית מעניק לאורח אהוב [רשב"ם].
אף על פי שעל השולחן הונחו שתים עשרה חלות, התורה משתמשת בלשון יחיד, לֶחֶם. הדבר נובע מכך שכל החלות יחד נחשבות לחטיבה אחת בלתי נפרדת, והן מעכבות זו את זו, כך שאם חסרה חלה אחת המערכת כולה נפסלת [הכתב והקבלה].
הדרישה שהלחם יהיה לְפָנַי תָּמִיד התקיימה באופן מוחלט ורציף. כדי שהשולחן לא יישאר ריק אפילו רגע אחד, תהליך החלפת הלחם בשבת נעשה בזהירות עילאית: בעוד כוהן אחד מושך את הלחם הישן, כוהן אחר דוחף מיד את הלחם החדש, טפח בצד טפח. רציפות זו יצרה אתגר הלכתי במקדש, שכן לא ניתן היה לפנות את השולחן כדי להטבילו ולטהרו מטומאת עולי הרגל לאחר החגים, ולכן נאלצו להכריז ולהזהיר את העם שלא לגעת בשולחן כלל. בנוסף, המילה תָּמִיד מלמדת שגם במקרה שלא היה לחם חדש להחלפה, הלחם הישן שסודר כהלכתו יכול היה להישאר על השולחן שבועות נוספים מבלי שייפסל [תורה תמימה].