הקמת המשכן מעוצבת בתבנית של ארמון מלוכה. לאחר הציווי על הארון, המסמל את קודש הקודשים וחדרו הפרטי והגנוז של המלך, עובר הציווי אל הריהוט המאפיין את היכל המלכות הפומבי, ובראשו השולחן [אברבנאל, ספורנו]. בניגוד מוחלט לתפיסות האליליות של העמים השכנים, שבהן השולחן שימש להגשת מזון שהאלים כביכול אכלו, באמונה הישראלית השולחן הוא סמלי בלבד. הלחם שעליו נועד למאכל הכהנים המשרתים בקודש, כביטוי של כבוד לכך שעבדי ה' אוכלים משולחנו [קאסוטו, בכור שור, חזקוני].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשולחן מסמל את הכתר המלכותי, את ההצלחה האנושית, ואת השפע החומרי והכלכלי של האומה [כלי יקר, רבנו חננאל, רש"ר הירש]. עם זאת, הברכה האלוהית אינה חלה על ריק, אלא זקוקה לדבר מה חומרי וקיים שדרכו תוכל להתרחב ולהשפיע, בבחינת "יש מיש", בדומה לנס אסוך השמן של אלישע הנביא. לחם הפנים המונח על השולחן משמש כאותו בסיס חומרי שממנו משתלחת הברכה, מביאה שובע לכל העולם, ומאפשרת לכהנים לשבוע מכמות מזון מועטה [רבנו בחיי, תולדות יצחק, טור הארוך]. סמיכות פרשת השולחן לארון העדות באה ללמד ש"אם אין קמח אין תורה", שכן ייעודו המרכזי של השפע החומרי הוא לפרנס את תלמידי החכמים [שפתי כהן, צרור המור].
מידות השולחן נושאות בחובן משמעויות סמליות ומוסריות. הפסוק קובע כי המידות אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ הן מידות שלמות. מידות אלו מסמלות את השפע הארצי שיש לו קצבה, אך גם את מידתם של הצדיקים השמחים בחלקם ומרגישים ששולחנם שלם ואינם חסרים דבר [כלי יקר]. מנגד, יש המפרשים כי מידות אלו נבחרו מטעמים פרקטיים של כבוד מלכים, שכן אורך של שתי אמות מותיר מרווח ראוי לאדם אחד לאכול, ורוחב של אמה משאיר מקום פנוי לפני האוכל [אברבנאל]. מידות אלו מסמלות גם את חובותיו של המלך בניהול משפט צדק ובהגנה על המדינה במלחמותיה [רבנו חננאל, ספורנו].
לעומת האורך והרוחב השלמים, המידה וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ היא מידה שבורה. הפרשנים מסכימים כי המילה קֹמָתוֹ מתייחסת לגובה רגלי השולחן יחד עם עובי פלטת העץ עצמה [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר]. בחירת חצי האמה נועדה להעביר מסר של ענווה ושפלות רוח. דווקא במקום המסמל עושר, שררה ומלכות, התורה דורשת מהאדם שלא יגבה לבו ושלא יתמלא בגאווה על הצלחתו, אלא יזכור לשבור את תאוותיו ולהותיר את קומתו הרוחנית בענווה, כמי שכורע בתפילה [כלי יקר, שפתי כהן, אלשיך]. מבחינה מעשית, גובה של אמה וחצי מגיע בערך לטבורו של אדם, דבר המאפשר אכילה מכובדת וזקופה, בניגוד לאכילה נמוכה על פני הקרקע [אברבנאל].
את ייעודו האמיתי של העושר מסכמים הפרשנים דרך מנהגם של חסידי צרפת, שהיו בונים את ארון הקבורה שלהם מעצי השולחן שעליו אכלו בחייהם. מנהג זה נועד להזכיר כי האדם אינו נושא עמו לעולם הבא דבר מעמלו ומעושרו, אלא רק את הצדקה שעשה ואת הטובה שהעניק לעניים מתוך שולחנו [רבנו בחיי, תולדות יצחק].