עיצובו של שולחן לחם הפנים במשכן כלל תוספת אדריכלית ועיטורית, שנועדה להעניק לו יציבות פיזית, פאר חיצוני ומשמעות סמלית. הפסוק מפרט את עשיית המסגרת המקיפה את השולחן ואת הזר המוזהב המעטר אותה.
המילה מִסְגֶּרֶת מתארת דופן או מעטפת, ונגזרת מלשון סגירה והקפה [שד"ל, חזקוני]. מידת רוחבה או גובהה של המסגרת הייתה טֹפַח, כלומר מידת אורך של כף יד [קאסוטו, שטיינזלץ]. הזֵר הוא מעין כתר, עיטור או חצי קנה חלול המקיף את המסגרת [הדר זקנים, בכור שור].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מרכזית, שמקורה בדברי חז"ל, לגבי מיקומה ותפקידה של המסגרת. גישה אחת גורסת כי המסגרת נקבעה בחלקו העליון של השולחן, כמעין שפה מוגבהת המקיפה את המשטח, בדומה לעיצוב המקובל בשולחנות של שרים ומלכים [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י]. תפקידה המעשי של המסגרת העליונה היה לסגור על הלחם המונח על השולחן ולמנוע ממנו ליפול [שד"ל, בכור שור, חזקוני]. לפי גישה זו, רגלי השולחן היו מחוברות ישירות אל דף השולחן [מלבי"ם, ברכת אשר על התורה].
לעומת זאת, הגישה השנייה סוברת כי המסגרת נקבעה בחלקו התחתון של השולחן. לפי פירוש זה, המסגרת שימשה כלוח עץ שחיבר בין ארבע רגלי השולחן באמצע גובהן כדי להעניק למבנה כולו חוזק ויציבות [רלב"ג, קאסוטו]. במצב זה, דף השולחן לא היה מחובר לרגליים, אלא הונח ושכב על גבי אותה מסגרת תחתונה [רש"י, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
באשר לביטוי וְעָשִׂיתָ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב, חלק מן הפרשנים מסבירים כי אין מדובר בזר חדש, אלא הפסוק בא להבהיר כי הזר שכבר הוזכר בפסוק הקודם היה קבוע למעשה על גבי המסגרת [רש"י, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מנגד, יש המוכיחים כי היו לשולחן שני זרים נפרדים לחלוטין – אחד לשולחן עצמו ואחד למסגרתו [העמק דבר, חזקוני]. זר המסגרת היה עשוי כמעין נרתיק כפול שציפה את המסגרת מכל צדדיה בזהב, או שהמסגרת כולה הייתה יצוקה מזהב טהור [הדר זקנים, בכור שור].
מעבר לפן האדריכלי, הפרשנים מוצאים בעיצוב השולחן רובד סמלי עמוק. שני הזרים מסמלים את המלוכה; הזר שעל השולחן עצמו מסמל את גוף המלכות נושאת הכתר, בעוד הזר שעל המסגרת מרמז על עושר, שפע ופרנסה המגיעים מהשגחת ה' [העמק דבר]. ברמה האישית והמוסרית, המִסְגֶּרֶת מסמלת את הצורך של האדם להציב גבולות ולסגור בעד תאוותיו הפיזיות. אדם שמצליח להגביל את יצריו הוא בן חורין אמיתי הראוי למלוכה, ולכן זוכה לזֵר של כתר. אולם, מי שפורץ את מסגרותיו ואינו שולט בתאוותיו, הופך לעני בדעתו, והכתר הופך עבורו לזר ונוכרי, עד שהוא מאבד את עושרו לאחרים [כלי יקר].