מעל ארון הברית, בלב קודש הקודשים, ניצבו דמויות פלאיות ששימשו כמוקד ההתגלות האלוהית וכסמל לקשר העמוק שבין ה׳ לישראל. אף שעשיית פסלים נאסרה בתורה, יצירת דמויות אלו הותרה משום שלא נועדו לעבודה זרה, אלא ייצגו את כסא הכבוד וחיות הקודש [חזקוני, בכור שור].
הפרשנים נחלקו באשר למשמעות המילה כְּרֻבִים ולצורתם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מורכבת מהאות כ"ף (כמו) והמילה הארמית "רביא" (ילד או נער), כלומר, פניהם היו כפני תינוק [רש"י, ברטנורא, שפתי חכמים]. צורת התינוק מסמלת תמימות, נקיות מחטא, ונכונות לקבל את עול התורה, וכן משקפת את אהבתו העמוקה של ה׳ לישראל כאהבת אב לילדו [נחל קדומים, שפתי כהן, תורה תמימה]. מנגד, יש הסבורים כי הכרובים היו עופות גדולים בעלי כנפיים [רשב"ם, חזקוני], או יצורים שמימיים מורכבים ששימשו כמעין מרכבה אלוהית [שד"ל]. שד"ל אף דוחה את הפירוש של "פני תינוק" וקושר את המילה לשורש ר.כ.ב, מלשון רכב ה׳. גם אבן עזרא דוחה את הפירוש המסורתי מסיבות דקדוקיות, וטוען שהאות כ"ף היא חלק משורש המילה ואינה אות יחס, אך פרשנים אחרים מגנים על מסורת חז"ל ומסבירים כי השם "כרוב" הפך למונח עצמאי המבטא דמות זו [מזרחי, גור אריה].
הכתוב מדגיש שיש לעשות שְׁנַיִם כרובים. עצם הריבוי נועד למנוע טעות של אמונה בשתי רשויות או עבודה זרה לדמות אחת [רבנו בחיי], וכן לרמוז לשתי המידות שבהן מונהג העולם, מידת הדין ומידת הרחמים [פענח רזא, שפתי כהן]. פרשנים רבים מדייקים בשימוש במילה שְׁנַיִם ולא "שני". בעוד המילה "שני" מצביעה על פריטים זהים, שְׁנַיִם מרמז על זוג שאינו זהה. מכאן למדו שהכרובים עוצבו כזכר ונקבה, סמל לאהבה העזה והבלתי אמצעית שבין ה׳, שהוא המשפיע, לישראל המושפעים [העמק דבר, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. לעומתם, תורה תמימה חולק וטוען כי לשניהם הייתה צורת זכר, אך הם היו חבוקים ומעורים זה בזה כדי להפגין את חיבת ה׳ לישראל.
הוראת העשייה המרכזית היא ליצור אותם מִקְשָׁה. הפירוש המקובל הוא שהכרובים לא נוצרו בנפרד וצורפו לאחר מכן למכסה הארון, אלא הוכה בפטיש מתוך גוש זהב אחד גדול שממנו בלטו ועוצבו הדמויות, פעולה הדורשת אומנות מורכבת ביותר [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. אחדות חומרית זו נועדה לסמל גם אחדות רוחנית [שפתי כהן]. שד"ל ומלבי"ם מוסיפים כי מִקְשָׁה משמעותה גם זהב קשה ואטום, ולא חלול או עשוי עץ מצופה. שד"ל מעיר כי יצירה כזו לא יכלה להיעשות בהקשה בלבד, אלא דרשה כלי חריתה. לעומת זאת, אבן עזרא מפרש את המילה במשמעות של השוואה, כלומר שהכרובים מוקמו במרחק שווה מהמרכז.
לבסוף, הכרובים מוקמו מִשְּׁנֵי קְצוֹת הכפורת. המיקום המדויק היה בקצות האורך של הארון, כשפניהם איש אל אחיו. אילו היו ממוקמים בקצות הרוחב, גבם היה מופנה לאוהל מועד וגופם היה חוצץ וחוסם את קול הדיבור האלוהי שבקע מביניהם [מזרחי, שפתי חכמים].