ארון הברית, המקודש שבכלי המשכן, מתאפיין באופן ייחודי ביחס לבדי הנשיאה שלו. בניגוד לכלים אחרים שבהם הבדים הוכנסו לטבעות רק לקראת מסע, בדי הארון נועדו להיות חלק בלתי נפרד ממהותו ומבנהו, ולהישאר קבועים בו בכל עת.
הציווי מוצג באופן כפול: תחילה נאמר כי בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, ולאחר מכן נוספת ההוראה לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה ללמד שהבדים צריכים להישאר במקומם לעולם. אילו מטרתם הייתה טכנית ולצורך נשיאה בלבד, די היה בחלקו הראשון של הציווי, אך התוספת מבהירה כי חל איסור מוחלט להוציאם גם כשהארון מונח במקומו בקודש הקודשים [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, העמק דבר]. הסרת הבדים מהווה עבירה חמורה על מצוות לא תעשה, והעושה זאת חייב מלקות [רבנו בחיי, תורה תמימה, פרדס יוסף].
הפרשנים מציעים מספר טעמים רעיוניים ומעשיים לקביעותם של הבדים. טעם מרכזי אחד קשור לקדושתו העצומה של הארון ולמורא מפניו. ה' לא רצה שבני אדם ימשמשו בארון בניסיון להכניס ולהוציא את הבדים. לכן, הבדים היו מוכנים תמיד, וכאשר הגיע הזמן לשאת את הארון, הנושאים רק אחזו בקצותיהם, ומיד כשהניחו אותו הסתלקו לאחור מתוך אימת הקדושה [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. מעבר לכך, הבדים אינם רק אמצעי לנשיאה, אלא הם תכשיט וחלק אינטגרלי ממבנה הכלי ומהדרו. בדומה למנורה שהודלקה גם ביום כדי להראות שאינה משמשת רק לאור פיזי, כך הבדים נשארו תמיד כדי להעיד על חשיבותם העצמית [תורה תמימה, פרדס יוסף, ביאור שטיינזלץ]. כמו כן, הארון נועד להנשא גם בתהלוכות חגיגיות, כפי שאירע בכיבוש יריחו, ולכן היה ראוי שיהיה ערוך ומוכן לנשיאה בכל רגע [קאסוטו]. מבחינה מעשית, בניגוד למזבח הנחושת שניצב בחצר הומה אדם ושבדיו היו עלולים להפריע לעוברים ושבים אם היו נשארים קבועים, הארון עמד מבודד בקודש הקודשים, ולכן הותרת הבדים לא יצרה כל הפרעה או דוחק [חזקוני].
סוגיה מרכזית שנידונה בהרחבה היא האופן הפיזי שבו נקבעו הבדים, לאור סתירה לכאורה מול פסוקים אחרים. מצד אחד נאמר לֹא יָסֻרוּ, ומצד שני במקום אחר מופיעה לשון "והבאת", המרמזת על פעולת הכנסה והוצאה. כדי ליישב זאת, מסבירים הפרשנים שהבדים היו "מתפרקין ואינם נשמטים". כלומר, קצות הבדים היו עבים, ואילו אמצעיתם הייתה דקה. מבנה זה אפשר להם לנוע ולהחליק בתוך הטבעות קדימה ואחורה, אך העובי שבקצותיהם מנע מהם להישמט ולצאת החוצה לגמרי [רבנו בחיי, תורה תמימה, ריב"א, ביאור יש"ר, חזקוני]. בהקשר זה, המילה מִמֶּנּוּ באה לדייק: הבדים אכן יכולים לזוז בתוך הטבעות, אך ההקפדה היא שלא יוסרו לחלוטין מן הארון [אור החיים].
מנגד, יש המפרשים שהבדים היו תחובים בטבעות בדוחק רב ונוקשה. הסיבה לכך היא פרקטית: בעת מסעות במעלה או במורד הרים, היה חשש שהארון הכבד יחליק על גבי הבדים וימעך את כתפו של הכהן הנושא אותו מאחור או מלפנים, ולכן הם קובעו בחוזקה [ריב"א, חזקוני].
סתירה נוספת עולה מספר במדבר, שם מצווים הכהנים לקראת המסע "ושמו בדיו", משמע שהבדים לא היו שם קודם לכן. יש המתרצים כי משמעות המילה "ושמו" אינה הכנסת הבדים לטבעות, אלא סידורם והכנתם על כתפי הנושאים בצורה ראויה [אור החיים, ברטנורא, בכור שור]. הסבר אחר הוא שאמנם משה רבנו הכניס את הבדים לראשונה, אך ה' רצה שהכהנים הם אלו שיבצעו את פעולת ההשמה הרשמית, ומאותו רגע ואילך הם לא הוסרו מעולם [בכור שור, חזקוני]. גישה שונה לחלוטין גורסת כי לארון היו למעשה שמונה טבעות וארבעה בדים: שני בדים היו קבועים בו תמיד כגזרת הכתוב בפסוקנו, ושני בדים נוספים הוכנסו לטבעות אחרות רק לצורך המסעות, ועליהם נאמר "ושמו בדיו" [פני דוד, ברטנורא]. עם זאת, גישה זו סופגת ביקורת מצד פרשנים אחרים השוללים את קיומן של שמונה טבעות, ועומדים על כך שהיו לארון רק ארבע טבעות ושני בדים בלבד [אור החיים].