לאחר ההתגלות בהר סיני ומתן החוקים, ה' מצווה על הקמת המשכן. המטרה היא ליצור מרחב פיזי שבו תשרה השכינה בתוך העם, ובכך להמשיך ולקבע את גילוי השכינה של הר סיני באופן תמידי [רבנו בחיי, שפתי כהן].
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הבחירה להשתמש בלשון "דבר" ולא בלשון "אמור", נועדה להעניק למשה סמכות והנהגה ייחודית לקבל ולהעריך את התרומות [אור החיים]. עם זאת, פנייה זו משמשת גם כלשון פיוס ונחמה, שכן לקיחת ממון מאנשים עלולה לעורר בהם צער או דאגה [קיצור בעל הטורים].
וְיִקְחוּ לִי: הפרשנים עומדים על כך שהפסוק נוקט בלשון לקיחה ולא בלשון נתינה ("ויתנו לי"). לשאלה זו מוצגות מספר גישות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי מופנה לכלל הציבור למנות גבאים וגזברים, שתפקידם יהיה לקחת ולגבות את התרומות מידי המתנדבים [ספורנו, שד"ל, עמק דבר, בכור שור].
גישה נוספת, רעיונית יותר, מסבירה כי אדם אינו יכול באמת "לתת" לה', שהרי העולם כולו וכל הרכוש שבו שייכים לו ממילא. לכן, כאשר אדם מפריש מהונו למטרה קדושה, הוא אינו נותן אלא "לוקח" – הוא רוכש לעצמו זכות נצחית, והנותן הופך למקבל [הכתב והקבלה, צרור המור, תולדות יצחק, מלבי"ם].
בנוסף, המילה לִי מתפרשת כ"לשמי". כלומר, הלקיחה צריכה להיעשות לשם שמים בלבד, בטוהר כוונות, ללא מניעים חיצוניים של יוהרה, כבוד או ציפייה לקבלת פרס [רש"י, מזרחי, גור אריה, מלבי"ם].
תְּרוּמָה: משמעות המילה היא הפרשה – הבדלת חלק מן הרכוש והקדשתו למטרה גבוהה [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי]. הפרשנים מציינים כי השורש ת.ר.מ מופיע שלוש פעמים בפרשייה זו ("תרומה", "תרומתי", "התרומה"), רמז לשלוש מגביות שונות שנערכו בעם: מחצית השקל עבור אדני המשכן (תרומת חובה שווה לכולם), מחצית השקל עבור קופות הציבור לקניית קרבנות (תרומת חובה שווה לכולם), והתרומה לבניין המשכן עצמו, שהייתה נדבה חופשית ללא שיעור קבוע [רש"י, תורה תמימה, רבנו בחיי, גור אריה].
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ: בניגוד לתרומות החובה, איסוף החומרים למשכן לא נעשה בכפייה או כמס קצוב, אלא התבסס לחלוטין על רצון חופשי ונדיבות הלב [ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הדרישה לנדבת לב מוציאה מכלל זה קטנים, חרשים ושוטים, שאין להם דעת משפטית להקדיש ממון [תורה תמימה]. יתרה מכך, ההדגשה על הלב מלמדת שהעושר האמיתי אינו נמדד בכמות הכסף שיש לאדם, אלא בטוב לבו. גם אדם עני המעניק מעט מתוך לב שלם ואהבת ה', נחשב כמי שנתן רבות [גור אריה, חתם סופר]. התורה מייחסת את הנדיבות ללב, משום שהלב הוא איבר שנותן (מזרים דם) אך אינו מקבל לעצמו, בדומה לאדם הנדיב [תולדות יצחק].
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: ברגע שהאדם מחליט להעניק מתוך לב שלם, התרומה הופכת להיות "תרומתי" – היא עוברת לרשותו של ה' ונחשבת לשלו [תולדות יצחק, רבנו בחיי, אור החיים].
הפרשנים מוצאים קשר הדוק בין פסוק זה לבין פרשת משפטים שקדמה לו: לפני שאדם תורם למשכן, עליו לוודא שרכושו הושג ביושר ובצדק. צדקה או תרומה שניתנות מכסף של גזל או עושק אינן מתקבלות ואינן מועילות [בית הלוי, פרדס יוסף].
לבסוף, בניית המשכן והתרומה של חומרי הגלם – ובמיוחד הזהב – שימשו ככפרה ישירה על חטא העגל. העם, שפרק מעליו נזמי זהב כדי ליצור עבודה זרה, מתקן כעת את חטאו על ידי נדבת זהב לבניית מקום השראת השכינה [רש"י, צרור המור, הרא"ש].