הציווי על עשיית המנורה נחתם בהגדרת משקלה המדויק. בניגוד לארון ולשולחן, שמידותיהם (אורך, רוחב וגובה) מפורשות בתורה כיוון שהם עשויים עץ ומצופים זהב, המנורה עשויה כולה מקשה אחת של זהב ללא מידות מוגדרות מראש. לכן, היא נתחמת באמצעות משקל קבוע.
המשקל הנדרש הוא כִּכָּר. הפרשנים מסבירים כי מדובר במידה מדויקת להפליא – לא פחות ולא יותר. כיכר של קודש הייתה כפולה במשקלה מכיכר של חול, והכילה מאה ועשרים מנה (שלושת אלפים שקלים), שהם שווי ערך למשקל כבד ורב של זהב טהור. רמז לקשר ההדוק שבין המשקל לחומר ניתן למצוא בניקוד המילה כִּכַּר בפתח, המחבר אותה למילה "זָהָב" בסמיכות. חיבור זה מלמד שהקפדה על משקל הכיכר קיימת דווקא כאשר המנורה עשויה מזהב; אם היא נעשית ממתכת אחרת, אין חובה להקפיד על משקל זה.
השאלה המרכזית העולה מהפסוק היא מה בדיוק נכלל באותו משקל של כיכר, כפי שמשתמע מהמילים אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.
הגישה הפשטנית [רש"י, קאסוטו ושטיינזלץ] גורסת כי משקל הכיכר כלל את המנורה עצמה יחד עם כל כליה הנלווים, כולל המלקחיים (צבתות לטיפול בפתילות) והמחתות (כלים לאיסוף האפר).
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, אור החיים, מלבי"ם ואחרים], הנשענת על דברי חז"ל, מצמצמת את הכלול בכיכר. לשיטתם, רק גוף המנורה והנרות (בזיכי השמן) המחוברים אליה כיחידה אחת נוצקו מאותו כיכר זהב. המלקחיים והמחתות, בהיותם כלים נפרדים וחיצוניים, נעשו מזהב טהור נוסף מחוץ למשקל הכיכר. לפי גישה זו, המילה אֹתָהּ באה למעט ולהוציא את הכלים החיצוניים ממשקל הכיכר, בעוד שהמילים אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה באות לרבות את הנרות המחוברים לגופה.
מעבר למשמעות הטכנית, הפרשנים רואים במנורה ובאופן עשייתה סמל עמוק למבנה הרוחני של האדם והאומה. בעוד שהארון מסמל את הצדיקים ותופשי התורה, והשולחן את המלכות והשפע החומרי, המנורה מסמלת את חכמי ישראל, את החכמה העיונית ואת רוח ה'.
הדרישה לעשות את המנורה כולה כהוויתה מגוש אחד של זהב טהור, ולא מחיבור של חלקים נפרדים (גרוטאות), מסמלת את האחדות ההרמונית של כל החכמות, ואת העובדה שהאמת והטוב הם נצחיים, טהורים ואינם משתנים. עיצובה של המנורה כעץ פורח, על גביעיה, כפתוריה ופרחיה, משקף את שלבי ההתפתחות הרוחנית והשכלית: הגביעים, שתפקידם לאגור, מסמלים את איסוף הידע, הלמידה וההבנה; הכפתורים (הדומים לפרי שטרם הבשיל) מסמלים את גיבוש הרצון, ההחלטה והכוח הפנימי להוציא את הידע לפועל; והפרחים מסמלים את ההוצאה לפועל של המעשה הטוב ואת יראת ה', שהיא תכלית החכמה כולה. כך, המנורה עולה ומאירה כסמל לאדם המשלב ידע תאורטי עם עשייה מוסרית, כאשר כולם יונקים משורש אחד של טהרה.