כלי המשכן תוכננו לניידות במדבר, וכך גם שולחן הפנים צויד במוטות נשיאה ייעודיים. מוטות אלו, העשויים עצי שיטים ומצופים זהב, נועדו לאפשר את העברת השולחן ממקום למקום [שטיינזלץ]. עם זאת, בניגוד למוטות ארון הברית שהיו קבועים בו באורח קבע, מוטות השולחן הוכנסו לטבעותיהם רק כאשר התעורר צורך מעשי לשאת אותו [קאסוטו].
הביטוי ונשא בם את השלחן מעורר דיון דקדוקי ופרשני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה ונשא מנוסחת בבניין נפעל, כלומר בלשון סבילה, ומשמעותה שהשולחן יינשא באמצעות המוטות. בחירה זו בלשון סבילה, ולא בלשון פעילה של יחיד, נובעת מכך שנשיאת השולחן נעשתה על ידי מספר אנשים יחד ולא על ידי אדם אחד [מזרחי, גור אריה].
אלא שניסוח זה מעורר קושי תחבירי: פועל סביל אינו אמור לקבל אחריו את המילה את, המשמשת בדרך כלל לציון מושא ישיר. לכאורה, היה על התורה לכתוב "ונישא בם השולחן" [מזרחי, גור אריה]. כדי ליישב חריגה זו, יש המציינים כי הופעת המילה את לאחר פועל סביל היא תופעה לשונית המוכרת ממקומות נוספים במקרא, והיא באה להצביע על כך שהשולחן הוא הנושא שעליו מתבצעת הפעולה [ביאור יש"ר, מזרחי]. מנגד, יש מי שמוצא בתוספת המילה את דיוק עקרוני ומהותי: אילו היה נכתב "ונישא בם השולחן", ניתן היה להבין שהשולחן תלוי ונישא על גבי המוטות באופן תמידי. הוספת המילה באה להדגיש שהשולחן נחשב כנישא אך ורק בזמן שבני אדם נושאים אותו בפועל באמצעות המוטות הללו [גור אריה].