תארו לעצמכם שאתם מקבלים גוש אחד גדול של חומר ומתבקשים ליצור ממנו יצירת אמנות מורכבת ויפהפייה, מבלי לחתוך או להדביק אליו חלקים נוספים. כך בדיוק נוצרה המנורה במשכן. המנורה לא עמדה שם כדי להאיר את החדר עבור ה', אלא כדי להפיץ אור רוחני של חכמה ותורה לכל העולם. היא עמדה בדיוק מול השולחן שעליו היה לחם, כדי ללמד אותנו שצריך גם אוכל ודברים חומריים כדי לחיות, אבל גם חכמה ותורה כדי לגדול באמת.
התורה אומרת שהיא הייתה מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. הבחירה בזהב הכי נקי ונוצץ שיש מזכירה לנו שגם הלב והמעשים שלנו צריכים להיות טהורים ונקיים. המנורה הייתה עשויה מִקְשָׁה, כלומר, לא חיברו אותה מחלקים שונים שהכינו מראש. האומן לקח גוש זהב אחד והכה בו בפטיש בעדינות עד שנוצרה הצורה השלמה. הדבר הזה מלמד אותנו שכל החכמה והתורה, למרות שיש בהן המון גוונים, מגיעות כולן ממקור אחד. המילה תֵּעָשֶׂה מספרת לנו שאומן מומחה הכין אותה בעצמו.
למנורה היה שלד מרכזי. היה לה יְרֵכָהּ, שזהו הבסיס הרחב שלה למטה שעליו היא עמדה, והיה לה קָנָהּ, שזהו העמוד האמצעי והגבוה שממנו התפצלו שאר הקנים. כדי לפאר ולייפות את המנורה, היו עליה עיטורים מיוחדים. גְּבִיעֶיהָ היו כוסות ארוכות שנועדו לאסוף את השמן המטפטף כדי שלא ילך לאיבוד. כַּפְתֹּרֶיהָ היו בליטות עגולות ויפות שהזכירו צורה של תפוחים, וּפְרָחֶיהָ היו קישוטים עדינים בצורה של עלי כותרת. בסוף, התורה מזכירה שוב שכל החלקים והקישוטים האלה מִמֶּנָּה יִהְיוּ, כלומר, כולם חייבים להיות חלק בלתי נפרד מאותו גוש זהב טהור ויחיד.