יחזקאל, פרק א׳, פסוק ד׳

התגלות ה' מחוץ לארץ ישראל משקפת את מצב העם בגלות, כאשר רוּחַ סְעָרָה המרעידה את הנביא מסמלת גם את צבא בבל המתקדם להחריב את הארץ. סערה זו בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, בין אם כתיאור גיאוגרפי של האיום הבבלי ובין אם כמסע של ה' עצמו מאזור זה לקראת חורבן המקדש. מראה ההרס מלווה בעָנָן גָּדוֹל המייצג את חשכת הצרות, ומופיעה בו וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת הנאחזת בחוזקה ומסמלת את שריפת ירושלים. עם זאת, בתוך האימה מתגלה גם תקווה לישועה בדמות הארה וזריחה, כאשר וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב לענן ולאש מעיד על כך שה' אינו עוזב את עמו. בלב המראה מופיע גוון טהור וזך, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מהות מסתורית שראוי לעמוד מולה בשתיקה, המייצגת את ההשגחה העליונה ומלמדת שכל אירועי החורבן והגאולה נובעים ישירות מה'.