מראה המרכבה הפותח את נבואת יחזקאל מציג התגלות דינמית וסוערת, המשקפת את מצבו של עם ישראל בגלות. בניגוד לנבואות אחרות שבהן נגלה ה' כמלך היושב בהיכלו השקט, כאן נגלית השכינה במעין מרכבה ניידת של מלך היוצא לדרך, ביטוי להנהגה אלוהית הפועלת מחוץ לארץ ישראל ובתוך סערות ההיסטוריה [מלבי"ם]. מראה זה טומן בחובו זעם וחורבן, אך בה בעת גם הבטחה סמויה לרחמים ולגאולה.
החזון נפתח בסערה אדירה: רוּחַ סְעָרָה. מבחינה אישית, הרוח העזה מסמלת את הרתת וההתפעלות הגופנית שאוחזת בנביא עם תחילת ההתגלות [אברבנאל]. במישור הלאומי, הסערה רומזת לזעמו של מלך בבל וצבאו, השועטים קדימה כדי להחריב את הארץ [מצודת דוד, אברבנאל].
הסערה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. הפרשנים חלוקים לגבי משמעות כיוון זה. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור גיאוגרפי של האיום הבבלי, המגיע לארץ ישראל מכיוון צפון [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי ה' חוזר מארץ כשדים שבצפון, לשם הלך כדי לרומם את נבוכדנצר ולכבוש עבורו את העולם, וזאת כדי שהבבלים לא יאמרו שניצחו את ישראל משום שישראל נמסרו ביד אומה שפלה [רש"י]. דעה נוספת גורסת כי ה' כבר מצוי בצפון, בבבל, יחד עם הגולים, וכעת הוא נוסע דרומה לעבר ירושלים כדי להחריב את המקדש [מלבי"ם].
יחד עם הרוח מופיע עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. הענן מסמל את חשכת הגלות והצרות, וכן את אימת הלא-נודע הנופלת על הנביא [מצודת דוד, אברבנאל]. המילה מִתְלַקַּחַת מתארת אש בוערת הנאחזת בחוזקה בדבר הנשרף בתוך הענן [רד"ק, מצודת ציון]. אש זו מסמלת את שריפת ירושלים ובית המקדש, וכן את השפע הנבואי העז הצורב את שכלו של הנביא כאש [מצודת דוד, אברבנאל].
אולם, בתוך מראה ההרס והאימה, מתגלה גם תקווה: וְנֹגַהּ לוֹ סָבִ֑יב. משמעות המילה נֹגַהּ היא הארה וזריחה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי האור המקיף את הענן והאש מסמל את מידת החסד וההשגחה האלוהית. הוא נועד להעביר מסר לישראל שגם בתוך חשכת הגלות והחורבן, ה' אינו עוזב אותם, ועתיד להקיף אותם באור הישועה ולגאול אותם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
במוקד החזון ניצב הפלא הגדול ביותר: וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. המילה כְּעֵין פירושה כגוון או כצבע של דבר מסוים [מצודת ציון]. החַשְׁמַל מתואר כמהות מסתורית ובלתי מוכרת [שטיינזלץ], או כחלק הזך והנקי ביותר של האש, שאין בו עשן וכמעט לא ניתן להבחין בו בעין [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת מהות החַשְׁמַל. יש המזהים אותו כשמו של מלאך או כצבע מיוחד, ומציינים את הסכנה העצומה בהשגתו [רש"י, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במילה מורכבת: "חש" (שתיקה) ו"מל" (דיבור). מורכבות זו מצביעה על כך שיש זמנים שבהם המלאכים שותקים ויש זמנים שבהם הם מדברים ומשבחים את ה' [רש"י, רד"ק]. מעבר לכך, הדבר מלמד על חוסר היכולת האנושית לתאר את האלוהות – ראוי לאדם לשתוק ולהימנע מדיבור ומהשוואות כאשר הוא עוסק בסיבה הראשונה [מצודת דוד, אברבנאל]. בסופו של דבר, החַשְׁמַל הבוקע מתוך האש מייצג את ההשגחה העליונה, ומלמד שהכל – גם הפורענות הקשה וגם הגאולה העתידית – אינם אירועים מקריים של הטבע או ההיסטוריה, אלא נובעים ישירות מגזירתו והשגחתו של ה' [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].