החזון הנבואי מעפיל אל פסגתו העליונה, מעבר למלאכים ולרקיע, כדי לתאר את מקור ההנהגה של היקום כולו. מבעד למסך של דימויים זהירים, הנביא מנסה להמחיש את הנוכחות האלוהית הבלתי נתפסת, תוך שימוש במושגים ארציים של מלכות ודמות אנושית כדי לסבר את האוזן ולהעביר סודות רוחניים עמוקים.
מעבר למחיצת הרקיע, המשמש כמסך מבדיל או כמייצג את השפע האלוהי היורד אל העולם [מלבי"ם, אברבנאל], מתגלה דְּמוּת כִּסֵּא. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכיסא חומרי, אלא בסמל להנהגתו, משפטו ומלכותו של ה', בדומה למלך בשר ודם היושב על כיסא מלכותו ומנהיג משם את עבדיו [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. כיסא זה מתואר ככְּמַרְאֵה אֶבֶן־סַפִּיר – אבן יקרה ושקופה, שגוונה כחול או נוטה לאדום [ביאור שטיינזלץ]. מראה זה מוסבר כזוהר וזך עד שהוא משמש מעין מראה המשקפת את האור האלוהי [מלבי"ם], או לחלופין, כמראה חסר צבע המרמז על כך שהעין האנושית אינה מסוגלת כלל להשיג את המהות העליונה [אברבנאל].
על גבי הכיסא מתוארת דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם הנמצאת עָלָיו (כאשר האות עי"ן במילה זו מנוקדת בשווא נח [מנחת שי]) מִלְמָעְלָה. כלל הפרשנים מבהירים נחרצות כי אין לה' שום צורה או גוף, והשימוש בדמות אדם הוא משל בלבד המרמז על ה' עצמו. בחירת הדימוי האנושי נובעת מכך שהאדם הוא הצורה המכובדת ביותר בעולם המוחש, והוא מסמל את עליונותו של ה' על פני המלאכים והשכלים הנבדלים [אברבנאל]. בנוסף, הדימוי נועד להמחיש את אופן ההנהגה האלוהית: כשם שנפש האדם מנהיגה את גופו באמצעות חוכמה, דין ורחמים, כך ה' משמש כ"נפש" של היקום כולו ומנהיג אותו [מלבי"ם].
כדי להרחיק כל מחשבה של הגשמה, הנביא מרבה להשתמש במילות סייג ודמיון לאורך הפסוק, כגון "כמראה" ו"דמות", המדגישות כי מדובר בחיזיון סמלי בלבד [מצודת דוד, אברבנאל]. רגישות זו לסכנת ההגשמה הייתה כה גדולה, עד שתרגום יונתן לארמית נמנע לחלוטין מתרגום המילים דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם, כדי שלא יעלה על דעתו של איש לייחס לה' דמות גופנית [רד"ק, אברבנאל].