מראה החיות במרכבה האלוהית משלב בין חוקיות הטבע הנוקשה לבין הנהגה של רחמים, בחירה חופשית והשגחה. שילוב זה בא לידי ביטוי עמוק דרך דימוי הידיים האנושיות המוסתרות תחת כנפי החיות.
המילה וידו נכתבת בטקסט המקראי בכתיב חסר עם האות וי"ו, אך נקראת כ-וִידֵי עם האות יו"ד [מנחת שי, רד"ק]. משמעות הביטוי וִידֵי אָדָם היא שלא היו אלה ידי אדם ממש, אלא ידיים הדומות בצורתן לידי אדם [רד"ק, מצודת דוד]. בעוד שרגלי החיות מתוארות בפסוק הקודם כרגלי עגל עגולות המייצגות את מערכת הטבע הקבועה והמוכרחת נטולת הבחירה, ידי האדם מסמלות את הבחירה החופשית, הרצון והפעולה הנעשית בשליחות ה' [מלבי"ם, אברבנאל].
המיקום מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם טומן בחובו משמעות סמלית. כאשר כנפי החיות שוכבות על גופן, הידיים מוסתרות, דבר המרמז על זמנים שבהם העולם מונהג על פי חוקי הטבע הקבועים והסיבות הרגילות. אולם, כאשר החיות מגביהות את כנפיהן כדי לעוף, הידיים נחשפות, והדבר מסמל מצבים של שינוי מערכות הטבע והנהגה ניסית על פי רצון ה' [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים לפעולתן של ידיים אלו, שניהם קשורים למיתוק הדין ולרחמים. הגישה הראשונה נשענת על הכתיב וידו לשון יחיד, ודורשת כי מדובר כביכול בידו של ה' הפרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל את בעלי התשובה ולהגן עליהם מפני מידת הדין [מנחת שי, מלבי"ם]. הגישה השנייה מסבירה כי תפקיד הידיים הוא לחתות גחלי אש של פורענות, ולהעבירן מיד ליד כדי לצנן אותן, ובכך להקל את העונש מעל ישראל [רש"י, אברבנאל].
המשך הפסוק מתאר כי הידיים היו עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם, כלומר על ארבעת עבריהן וצדדיהן של החיות הפונים לארבע רוחות העולם [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ], וכי וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם – הפנים והכנפיים היו זהים ושווים לחלוטין אצל כל ארבע החיות [מצודת דוד, שטיינזלץ, רש"י].
באשר למספר הידיים של כל חיה, קיימת מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת סוברת כי הידיים היו קבועות בכל ארבעת הצדדים, בדומה לכנפיים ולפנים, כך שבכל כיוון שאליו פנו החיות לפעול – בין לחסד ובין לדין – הן עשו זאת מתוך רצון ובחירה חופשית [רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי לכל חיה היו שתי ידיים בלבד, ממש כפי שיש לאדם. לפי פירוש זה, הידיים היו ממוקמות בגוף החיה מתחת לנקודה שבה הפנים והכנפיים מתפצלים לארבעה כיוונים. סיומת הפסוק באה להדגיש זאת: אף על פי שהפנים והכנפיים פנו לארבע רוחות, הידיים נותרו שתיים בלבד, ותפקידן היה להוציא לפועל את הפעולות בעולם התחתון לאחר שהחיות התקדמו ליעדן בשליחות ה' [אברבנאל, מלבי"ם].