בשיאו של חזון המרכבה, המראה החזותי העוצמתי מגיע להשלמתו ומתחלף בהתגלות קולית, תוך שהנביא חווה שיתוק פיזי מוחלט לנוכח השכינה. כדי לתאר את האור האלוהי המקיף את הדמות שעל הכיסא, הנביא משתמש בדימוי של כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, כלומר הקשת מרובת הגוונים המופיעה בענן ביום גשום [ביאור שטיינזלץ].
לדימוי הקשת ישנה משמעות עמוקה להבנת ההנהגה האלוהית. עולה השאלה כיצד ה' שהוא אחד ופשוט מכל צד, פועל ומנהיג עולם כה מגוון ורב מורכבויות. התשובה טמונה במשל הקשת: כשם שקרן אור השמש היא אחידה, אך כאשר היא פוגעת בענן היא נשברת לגוונים שונים בהתאם לעובי הענן, כך השפע האלוהי האחיד מתחלק ומתגלה בצורות שונות בהתאם לקיבולת של הנבראים המקבלים אותו [אברבנאל, מלבי"ם]. יש שמוצאים הקבלה ישירה בין ארבעת מראות הקשת לבין ארבעת היסודות המרכזיים שהרכיבו את חזון המרכבה: חיות האש, האופנים דמויי אבן התרשיש, הרקיע כעין הקרח והכיסא כאבן ספיר [אברבנאל].
מעבר לכך, הקשת משמשת משל למהות הנבואה עצמה. אור הקשת אינו חפץ ממשי הנמצא בתוך הענן, אלא השתקפות אופטית בלבד. בדומה לכך, לאור האלוהי השכלי אין באמת צבע או צורה פיזית. רק כאשר האור הזה פוגע ב"ענן" של כוח הדימיון האנושי של הנביא, הוא משתקף ומתורגם למראות, צורות וגוונים מוחשיים [מלבי"ם]. מאחר שהגוונים הללו אינם המציאות האלוהית האמיתית אלא רק אשליה חזותית שנועדה לסבר את האוזן, ההתבוננות בהם דומה להסתכלות בקשת, שעליה אמרו חכמים כי היא מכהה את עיניו של האדם [אברבנאל].
מסיבה זו, הכתוב מדגיש כי הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד־ה', שכן הנביא אינו רואה את עצמותו של ה', אלא רק את ה"דמות" וההשתקפות של כבוד השכינה הנוסעת מבית המקדש, כדמות מלך היושב על מרכבתו [מצודת דוד, מלבי"ם]. אש זו והנוגה הסובב אותה מזכירים את מעמד הר סיני, שם נראה כבוד ה' כאש אוכלת המייצגת את מחנות המלאכים [אברבנאל]. ואכן, חז"ל מציינים כי בני ישראל במעמד הר סיני ראו את המרכבה הזו בדיוק, וכי ארבעת פני החיות שבמרכבה מקבילים לארבעת הדגלים של מחנות ישראל במדבר [רד"ק, אברבנאל].
לאחר שהנביא ראה את החזון כולו מתחילתו ועד סופו, הוא מציין וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל־פָּנַי, כלומר השתטחתי ארצה [רש"י, רד"ק]. נפילה זו נובעת מהשתוממות עצומה ומפחד [רד"ק], מתוך רצון להשתחוות מול ה' [מצודת דוד], וכדי להסתיר את פניו מלהביט ישירות במראה האלוהי [אברבנאל]. גישה נוספת מסבירה שהנפילה על הפנים מסמלת את ביטול החושים הפיזיים של הנביא, כך שרק כוחו השכלי והדמיוני נותרו פעילים כדי לקלוט את הנבואה [מלבי"ם]. יש הסבורים כי הנביא היה נתון בתנוחת השתטחות זו כבר מתחילתו של החזון [אברבנאל].
לבסוף, מתוך אותה השתטחות, השלב החזותי מסתיים ומתחיל השלב השמיעתי של וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. זהו קולו של מלאך מתוך הנוגה המעביר אליו את השפע הנבואי [רד"ק, אברבנאל], והוא הפתיח לדיבור הישיר של ה' אל הנביא שיופיע מיד לאחר מכן [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].