מראה הנבואה לוכד את תנועתן הדינמית והבלתי פוסקת של פמליות המלאכים, המכונות חיות. תנועה זו מתאפיינת במהירות בלתי נתפסת, ומשקפת את ציותן המוחלט ואת יראתן העמוקה כמשרתי ה'.
המילה רָצוֹא נגזרת משורש המבטא ריצה, כאשר האות אל"ף בסופה נכתבת אך אינה נהגית [רד"ק, מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי הצירוף רָצוֹא וָשׁוֹב מתאר מצב שבו החיות אינן עומדות במקום אחד, אלא נעות ורוטטות בתנועה מתמדת של יציאה וחזרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית, תנועה מהירה זו מסמלת את אופן ביצוע שליחותן. המלאכים הרוחניים יוצאים לעשות את רצון ה' במהירות עצומה, ללא כל עיכוב או איחור, ושבים מיד למקומם כעבדים הממתינים לפקודה חדשה מאדוניהם [אברבנאל, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים שתנועת הרתיעה נובעת מיראת השכינה; כאשר החיות מוציאות את ראשן מעל לרקיע, הן נרתעות מיד מפני הנוכחות האלוהית וממהרות להשיב את ראשן לאחור [רש"י]. גישה נוספת רואה בתנועה זו סמל למידת הדין לעומת מידת החסד. יציאת המלאכים מסמלת פעולות של חורבן ודין, אך חזרתם המיידית מלמדת שפעולות אלו הן זמניות וקצרות מועד, שכן ה' חפץ בחסד שנותר לעולם [מלבי"ם].
באשר לביטוי כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות זהה לברק. הדימוי ממחיש הבזק אור המופיע בחשכה ונעלם כהרף עין, עוד בטרם מסוגלת העין האנושית לקלוט אותו, מה שמדגיש את המהירות העצומה של ריצת המלאכים [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, אברבנאל].
עם זאת, מסורת פרשנית אחרת קושרת את המילה לאש ולהתלקחות. לפי גישה זו, המראה דומה ללהבת כבשן היוצאת ונכנסת חליפות, או לאש צבעונית הבוקעת מתוך כור היתוך לזיקוק זהב. בהקשר זה, יש המסבירים את המונח מלשון פיזור, בדומה לאדם המפזר פסולת זיתים דליקה לתוך תנור, מה שיוצר מיד להבה עזה שעולה ויורדת במהירות [רש"י, רד"ק].