תנועתן של חיות הקודש מתאפיינת בתיאום מוחלט, באחידות ובמודעות היקפית המאפשרת להן לנוע לכל כיוון ללא מגבלה פיזית.
החלק הראשון של הפסוק מתאר את חיבור הכנפיים: חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם. המילה חֹבְרֹת משמעותה נוגעות ונצמדות, והביטוי אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ הוא מטבע לשון מקראי המתאר עצמים זהים המכוונים או מחוברים זה לזה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי כנפי החיות היו פרוסות זו לצד זו עד שקצותיהן הגיעו ונגעו אחת בשנייה, ובכך יצרו רצף שכיסה את פניהן מלמעלה [רש"י, מצודת דוד]. מעבר לתיאור הפיזי, חיבור זה מבטא מהות רוחנית: אף על פי שהחיות הן ישויות נבדלות ואין בהן את האחדות המוחלטת הקיימת רק אצל ה', הן בכל זאת מחוברות בהשגת השכל החופשייה ממגבלות של זמן ומקום [מלבי"ם]. תיאור זה של חיבור הכנפיים משמש גם כראיה נגד הגישה הפילוסופית שזיהתה את החיות עם הגלגלים השמימיים; שכן אם היה מדובר בגלגלים, גופם היה מחובר אך לא כנפיהם, המייצגות את כוחות התנועה השונים והמנוגדים שלהם [אברבנאל].
החלק השני של הפסוק מתאר את אופן התנועה הייחודי: לֹא־יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל־עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ. המילה יִסַּבּוּ משמעה להסתובב ולהפנות את הגוף, והמילה עֵבֶר מציינת צד [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מכיוון שלחיות יש פנים לכל ארבעת הכיוונים, הן אינן זקוקות להסתובב כאשר הן משנות את מסלולן. בכל פעם שהן חפצות לנוע לכיוון מסוים, הן פשוט מתקדמות היישר אל מול הפנים שכבר פונות לאותו הכיוון [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], תוך שימוש בשתי הכנפיים השייכות לאותן פנים [מלבי"ם]. אופי תנועה זה, שבו החיות נעות בקו ישר מבלי להסתובב, מהווה הוכחה נוספת לכך שאין מדובר בגלגלי השמיים, שכן מהותם של הגלגלים היא תנועה מעגלית החוזרת על עצמה [אברבנאל].