הכתוב משנה את זווית הראייה מתיאור אישי של הנביא בגוף ראשון לתיאור אובייקטיבי בגוף שלישי, ומוסיף פרטי רקע כמעין תיעוד היסטורי חיצוני למאורע [ביאור שטיינזלץ]. ציון הזמן בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ מכוון לאותו חודש שהוזכר בפסוק הקודם [מצודת דוד]. תאריך זה אינו מקרי, שכן ביום זה בדיוק נכנסו הגולים לשנה החמישית מאז הוגלה המלך יוֹיָכִין, ששמו נכתב כאן בקיצור במקום "יהויכין", תופעה לשונית המוכרת משמות נוספים במקרא כמו יונתן לעומת יהונתן [רד"ק].
לשנה זו ישנה משמעות כרונולוגית והיסטורית רחבה. היא מקבילה ל"שנת השלושים" שהוזכרה בתחילת הנבואה, ומציינת שלושים שנה מאז תחילת שנת היובל שהחלה בימי המלך יאשיהו, בשנה שבה נמצא ספר התורה [רש"י].
יחזקאל הנביא היה ככל הנראה בין חשובי יהודה שגלו יחד עם המלך יהויכין [ביאור שטיינזלץ]. דבר ה׳ נגלה אליו בדיוק במועד זה כדי לנחם את הגולים ולהראות להם שהשכינה שורה עמהם גם כאשר הם שוהים בארץ אויב. ההתגלות התרחשה בארץ כשדים סמוך לנהר, משום שהשראת נבואה מחוץ לארץ ישראל יכולה לחול רק במקום שבו יש מים. יש המזהים נהר זה עם נהר פרת, שמימיו נמשכים מארץ ישראל ועד לבבל, מה שמחזק את החיבור הרוחני של הגולים לארץ [מלבי"ם].