מתוך החזון הסוער והאור הזוהר שקדמו, מתחילות להתבהר דמויות מובחנות. הנביא מתאר את התגלותם של ארבעה יצורים, המהווים את הכוח המניע של המרכבה האלוהית.
וּמִתּוֹכָהּ – מתוך אותו נוגה עליו דובר קודם לכן, וככל שהרוח מתקרבת, מתבררות הצורות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת – צורות של יצורים ממין החי [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ברמה העמוקה יותר, חיות אלו מייצגות מחנה של מלאכים בעלי תפקיד ייחודי. בניגוד לנבואת ישעיהו, שראה את ה' מנהיג את העולם בדרך נס גלוי וישיר באמצעות המלאכים הנקראים "שרפים", נבואת יחזקאל מתרחשת בזמן הגלות. בתקופה זו ההנהגה האלוהית היא נסתרת ופועלת דרך חוקי הטבע, המיוצגים על ידי ה"אופנים". החיות ממוקמות בדרגה שבין השרפים לאופנים, ותפקידן להניע את גלגלי הטבע וההיסטוריה, ובפרט לכוון את שרי ארבע המלכויות השולטות בעולם, על פי רצון ה' [מלבי"ם].
וְזֶה מַרְאֵיהֶן – תואר מראה גופם ותבניתם הכללית הייתה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה – צורה של אדם יש להן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הקושי שבתיאור זה: כיצד ניתן לומר שדמותן כשל אדם, הרי בהמשך החזון מתואר שיש להן גם פני שור, אריה ונשר?
גישה אחת מסבירה כי צורת האדם נחשבת לעיקרית והחשובה מבין כלל הדמויות, ולכן הנביא בחר לשבח את המרכבה דווקא דרכה. יתרה מזו, מראה זה משקף באופן ספציפי את קלסתר פניו של יעקב אבינו [רש"י].
מנגד, גישה אחרת מפרידה בין הפנים לגוף. על פי תפיסה זו, בעוד שהפנים אכן כללו צורות של בעלי חיים, מבנה הגוף עצמו היה אנושי לחלוטין – ניצב בקומה זקופה על שתי רגליים ובעל ידיים. בנוסף, הדימוי לאדם אינו מתבטא רק בצורה החיצונית אלא גם במהות הפנימית, שכן ה' העניק ליצורים אלו חכמה ותבונה אנושית כדי שיוכלו להשכיל, לשבח ולפאר את בוראם [מלבי"ם].