בשיאה של מראת המרכבה נושא הנביא את עיניו אל עבר הדמות היושבת על הכסא, ומתאר התגלות שמימית הנחלקת לשני ממדים שונים של השגה רוחנית. כאשר הוא מתבונן בחלק העליון של הדמות, הוא מתאר ראייה של כְּעֵין חַשְׁמַל. מונח זה מתאר גוון של אש זכה ונקייה במיוחד, שעין אנושית כמעט ואינה מסוגלת להכיל את עוצמת בהירותה [מצודת דוד, אברבנאל]. הפרשנים מסבירים כי המילה חַשְׁמַל מורכבת מהמילים "חש" (שתיקה) ו"מל" (דיבור), והיא נושאת בחובה מסר אזהרה עמוק: נוכח עצמותו של ה', על האדם לשתוק ולהימנע מלדבר או לחקור במה שמעבר להשגתו, ולכן חז"ל אף קבעו כי אין רשות להתבונן ולהעמיק בפסוק זה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק].
מראה החשמל מלווה בתיאור כְּמַרְאֵה־אֵשׁ בֵּית־לָהּ סָבִיב. קיימת מחלוקת בקרב המפרשים כיצד להבין את המבנה של אש זו. גישה אחת מפרשת כי האש נמצאת ממש בתוך החשמל, פנימה לו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי האש מקיפה וסובבת את החשמל, ממש כפי שבית מקיף את האדם שבתוכו. אש סובבת זו מסמלת את השפע האלוהי הפורץ החוצה, אך בה בעת היא משמשת כמעטפת הגנה המזהירה מפני הסכנה שבהצצה אל תוך החשמל הפנימי והנעלם [אברבנאל, מצודת דוד]. בהקשר זה, יש המדגישים כי בחלק העליון של המראה, הנביא כלל לא הצליח להשיג את הפנימיות עצמה, אלא רק את ה"לבוש" והמעטפת החיצונית הנראית כאש [מלבי"ם].
הפסוק מחלק את חזון הדמות לשניים: מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וכן וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה. חלוקה זו מקבילה להבדל שבין מהות ה' הנסתרת לבין פעולותיו הגלויות בעולם. החלק העליון, מהמתניים ולמעלה, מייצג את עצמותו יתברך, שהיא נמנעת לחלוטין מהשגה אנושית. משום כך דווקא שם מופיע החשמל המורה על שתיקה והימנעות [אברבנאל]. לעומת זאת, בחלק התחתון, מהמתניים ולמטה, המייצג את פעולותיו של ה' ואת השפע היורד אל העולמות התחתונים, כבר לא נזכר החשמל, שכן פעולות אלו ניתנות להשגה אנושית מסוימת. בחלק זה הנביא רואה רק כְּמַרְאֵה־אֵשׁ המייצגת את מידת הדין והשפע היורד מטה, אך יחד עמה מופיע וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, כלומר הארה וזריחה המלמדות כי תכליתו הסופית של הדין היא להאיר, לרחם ולהשפיע טוב על הנבראים [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד].