מראה המרכבה האלוהית מתאפיין בדינמיות עזה ובאש יוקדת, המשקפת לא רק את מראם של מלאכי השרת אלא גם את מהותם ושליחותם. וּדְמוּת הַחַיּוֹת מתייחס לצורתם ולגוון המראה שלהם [מצודת דוד], ויש המדייקים כי הכוונה היא למראה עיניהם, שכן תיאור גופם כבר הוזכר בפסוקים הקודמים [רד"ק]. עם זאת, מאחר שמדובר בישויות רוחניות נטולות חומר, יש המפרשים ש"דמותם" אינה אלא ביטוי לפעולות ולשליחויות שהם מזומנים לבצע באותו רגע [מלבי"ם].
מראם מתואר כְּגַחֲלֵי־אֵשׁ בֹּעֲרוֹת, כלומר כגחלים דולקות, וכן כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים – כעצים ששלהבת אש קשורה בהם [מצודת ציון]. מראה אש זה אינו השתקפות חיצונית של כוכבים או גלגלים, אלא תואר עצמי ומהותי של החיות עצמן [אברבנאל]. ברובד הסמלי, האש והלפידים רומזים לתפקידם של המלאכים להביא מלחמה ולשרוף את המקדש וארמון המלך [מלבי"ם].
הנביא ממשיך ומתאר כי הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת. קיימת מחלוקת בין המפרשים למה מתייחסת המילה "היא". הגישה המרכזית היא שהאש עצמה היא דינמית ומתלקחת בתנועה מתמדת בין חיה לחיה [רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא למראה עצמו – מראה האש היה משותף והתהלך בין כל החיות כולן [רש"י, מצודת דוד].
לאש זו יש תכונות מיוחדות: וְנֹגַהּ לָאֵשׁ. הפרשנים מסכימים כי לאש זו הייתה הארה יתירה וזוהר מיוחד, עוצמתי הרבה יותר מאש רגילה המוכרת בעולמנו [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, בעוד שהאש שורפת ומכלה, ה"נוגה" מאיר אך אינו שורף. הדבר מרמז שגם בתוך מידת הדין והחורבן חסדי ה' לא תמו; חמתו כלה על עצים ואבנים, אך הוא לא ינטוש את עמו ויושיעם לבסוף [מלבי"ם].
לבסוף, וּמִן־הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק – מתוך מראה האש הבזיקו ניצוצות וברקים [רש"י, מצודת דוד]. ברק זה, היוצא מתוך אש הפורענות, נועד בסופו של דבר לשרוף ולהכות את אלו שהחריבו את ירושלים [מלבי"ם].