מראה הנבואה עובר מתיאור חזותי של חיות הקודש אל חוויה שמיעתית עזה ומטלטלת של תנועתן. הקולות הבוקעים מכנפי החיות משמשים כביטוי עמוק להתגלות האלוהית, לכוחות הטבע, ולקשר הרוחני שבין העולמות העליונים לעולם המעשי.
ההתייחסות למילים וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם נחלקת לשתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית מתארת רעש מוחשי, אדיר ומעורר יראה של משק כנפיים בעת תנועתן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ה"שמיעה" כאן אינה של קול פיזי או חיכוך גשמי, אלא מדובר בהבנה שכלית והשגה רוחנית, כאשר הקול הוא למעשה פקודה או ציווי אלוהי המניע את המערכת השמימית [מלבי"ם, אברבנאל].
עוצמת הרעש מתוארת במילים כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי. המים מסמלים קול שוטף וחזק של זרמים אדירים [מצודת דוד]. לגבי המילה שַׁדַּי, קיימת מחלוקת [מנחת שי]. יש המסבירים כי זוהי מילת תואר המבטאת כוח חזק ותקיף [רד"ק]. מנגד, רוב הפרשנים מבינים זאת כשם ה', ומסבירים כי מדובר בקול עצום הדומה לקולו של אלוהים במעמד הר סיני, קול גדול שנשמע רק למי שנועד לשמוע אותו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. ברובד הרוחני, קולות אלו משקפים את ההשגחה האלוהית: המים מזכירים את גזירת ה' בבריאת העולם או במבול, והשם "שדי" מייצג את התערבותו הניסית של ה' המשדד את מערכות הטבע [מלבי"ם, אברבנאל]. ברובד האלגורי, המים הרבים מסמלים את לימוד התורה, בעוד קול שדי מסמל את קיום המצוות המכניעות את האויבים [חומת אנך].
הנביא ממשיך ומתאר קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה. המילה הֲמֻלָּה משמעותה המיה, שאון, או קול חזק של המון אנשים מדברים [מצודת ציון, רד"ק]. החיות אינן נעות כגוף דומם או יחיד, אלא מייצרות זמזום אדיר ושאון של עם רב, כמו עיר שוקקת [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. על פי המדרש, המולה זו היא קול מילותיהם של המלאכים המודים ומשבחים את בוראם כצבא שמימי [רש"י, אברבנאל]. יש שראו בקול המחנה ביטוי לפעולתם של חוקי הטבע הפועלים בסדר מופתי כמו מחנה צבאי [מלבי"ם], ויש שדרשו כי הקול מתגבר בהתאמה לקולם של עם ישראל העוסקים בתורה [חומת אנך].
הפסוק נחתם במילים בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. המילה תְּרַפֶּינָה מוסברת כלשון רפיון, השקטה והורדה [מצודת ציון, צאינה וראינה]. כאשר החיות עוצרות, כנפיהן נשמטות לצידיהן והן מפסיקות להשמיע קול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר סיבות לעצירה זו: יש המסבירים כי המלאכים משתתקים מתוך יראת כבוד כדי לאפשר לנביאים לשמוע את דיבורו של ה' הבוקע מעליהם, או כדי לתת זכות קדימה לצדיקים שבעולם הזה לומר שירה תחילה [רש"י, אברבנאל]. מבחינת המנגנון השמימי, העצירה נובעת מכך שהחיות מפסיקות לקבל כוח מהרקיע שמעליהן [מלבי"ם]. גישה עמוקה יותר מפרשת ש"עמידה" מתייחסת למעמדן הרוחני של החיות, והרפיית הכנפיים מסמלת את ההסתרה וההעלמה של מהותן האלוהית מפני השגת בני האדם [אברבנאל]. ברובד הסמלי, אם עם ישראל עומד מלימוד התורה, כנפי החיות נרפות ואמירת השירה שלהן נחלשת, אף שאינן מפסיקות ללמד זכות על ישראל [חומת אנך].
לצד כל אלה, קיימת גישה היסטורית-טרגית המפרשת את הפסוק כולו כתיאור של חורבן בית המקדש. לפי פירוש זה, קול הכנפיים הוא קול נדידת השכינה העוזבת את קודש הקודשים. "מים רבים" ו"שדי" הם משל לגזירת החורבן הקשה. "קול המולה" הוא רעש הצבא הבבלי הפולש למקדש, ואילו עמידת החיות והרפיית כנפיהן מסמלות את אוזלת היד של הכרובים, אשר בעקבות חטאי העם עמדו מנגד, לא הגנו על הבית, ואיפשרו את החורבן [אברבנאל].