יחזקאל, פרק א׳, פסוק כ״ד

עצמו לרגע את העיניים ונסו לדמיין את הרעש הכי חזק ועוצמתי ששמעתם אי פעם. אולי זה היה מפל מים ענק שוצף, או אולי קהל עצום של אלפי אנשים שמדברים יחד. בחזון המופלא של יחזקאל הנביא, הוא לא רק רואה את חיות הקודש, אלא גם חווה רגע שבו הרעש שלהן פשוט מרעיד את הכל. הוא אומר וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם, ומתאר רעש אדיר ומעורר יראה של כנפיים ענקיות שזזות יחד. כדי שנבין עד כמה הרעש הזה היה חזק, הוא מדמה אותו לשני דברים. הראשון הוא כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, כמו זרמים חזקים ושוטפים של מים אדירים. השני הוא כְּקוֹל שַׁדַּי, כלומר קול עצום ומיוחד, ממש כמו קולו של ה׳ שנשמע כשעם ישראל עמד וקיבל את התורה בהר סיני. הרעש הזה לא היה סתם משק כנפיים של ציפור, אלא קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה. המילה המולה מתארת שאון ורעש של המון אנשים, כאילו אנחנו עומדים באמצע עיר שוקקת או מחנה ענק ורועש. אבל אז, בבת אחת, קורה דבר מדהים. ברגע שהחיות עוצרות את התנועה שלהן, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. המילה תרפינה אומרת שהכנפיים שלהן הופכות לרפויות, נשמטות בשקט לצידי הגוף, והרעש הגדול פוסק. ולמה הן פתאום משתתקות? המלאכים עושים זאת מתוך יראת כבוד עצומה לה׳, כדי לתת לנביא את ההזדמנות לשמוע את דיבורו של ה׳ שמגיע מלמעלה, בתוך השקט המוחלט.