התגלות נבואית על אדמה נוכרית מעוררת שאלות יסודיות באשר לתנאים הנדרשים להשראת השכינה. המעבר מארץ ישראל לגלות בבל מציב אתגר רוחני, שכן קיימת תפיסה מסורתית לפיה אין השכינה שורה על נביאים מחוץ לגבולות הארץ.
כדי להסביר כיצד בכל זאת זכה הנביא להתגלות בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, מציעים הפרשנים שתי דרכים מרכזיות. דרך אחת גורסת כי כאשר נבואה מתרחשת בחוץ לארץ, היא חייבת לחול במקום טהור, ולכן ההתגלות אירעה דווקא סמוך למים, עַל נְהַר כְּבָר [רד"ק]. הדרך השנייה קובעת כי נבואה בחוץ לארץ אפשרית רק אם הנביא כבר זכה להשראת השכינה בעודו בארץ ישראל. משום כך, הכפילות במילים הָיֹה הָיָה באה ללמד שדבר ה׳ כבר היה עם יחזקאל בעבר בארץ ישראל, בטרם גלה עם גלות יהויכין, ורק לאחר מכן חזר ודיבר אליו פעם נוספת בבבל [רש"י, רד"ק].
אשר לזהותו של הנביא, המילים בֶּן בּוּזִי טומנות בחובן מסורת שלפיה יחזקאל היה למעשה בנו של ירמיהו הנביא. הכינוי "בוזי" ניתן לירמיהו משום שבני דורו היו מבזים ומשפילים אותו [רד"ק]. אף על פי שיחזקאל הוא זה שכותב את הדברים, הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי במילים אֶל יְחֶזְקֵאל וכן וַתְּהִי עָלָיו, ולא בגוף ראשון ("אלי" או "עלי"). סגנון כתיבה זה אינו חריג, אלא מהווה דרך התבטאות מקובלת ושגורה במקרא [רד"ק].
התוכן המועבר לנביא מכונה דְבַר ה׳, והוא מתייחס לדיבור עצמו שנאמר לו לאחר תיאור המראה החזותי [מצודת דוד]. חוויית הנבואה עצמה מתוארת בביטוי יַד ה׳. הפרשנים מסכימים כי מונח זה מכוון לרוח הנבואה [ביאור שטיינזלץ], ומדגיש את העוצמה והחוזק האדירים שלה. השפעתה של הנבואה כה חזקה, עד שהיא משתלטת על הנביא ותוקפת אותו בכוח רב ואף בעל כורחו, עד כדי אובדן שליטה [רש"י, מצודת דוד].