הביטוי וַיְהִי־קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ מתאר את מקור הדיבור האלוהי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רש"י, רד"ק ומצודת דוד, בעקבות תרגום יונתן) היא שקול זה נשמע מבין הכרובים כאשר היה רצון מלפני ה' להשמיע את דברו אל נביאיו. לעומת זאת, המלבי"ם מציג רובד נוסף, ומסביר כי הקול היוצא מעל הרקיע מסמל מצב שבו ה' מנהיג את עולמו בעצמו באופן ישיר מכיסא הכבוד, ללא תיווך של החיות.
החלק השני של הפסוק, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן (המילה כַנְפֵיהֶן נכתבת באות נו"ן בסופה, כפי שמעיר מנחת שי), מתאר את תגובתן של החיות לקול זה. כמשמעו, כאשר החיות שקטו ועמדו במקומן, כנפיהן נשמטו (ביאור שטיינזלץ). הפרשנים קושרים בין הופעת הקול לבין עמידת החיות: כאשר ה' דיבר, החיות עצרו ממרוצתן ולא הרעישו (מצודת דוד).
באשר לסיבת הרפיית הכנפיים בעת שמיעת הקול, רש"י מסביר כי הדבר נובע מאימת הדיבור האלוהי. המלבי"ם מוסיף היבט תפקודי לתופעה זו: מכיוון שבעת הזו ה' פועל בעצמו ומשמיע את קולו, החיות עוצרות מפעולתן, וכנפיהן רפויות משום שאינן מקבלות באותו רגע את השפע האלוהי הנדרש כדי לפעול בעולם.