יחזקאל, פרק כ״ט, פסוק י״ז

נבואה זו משמשת כעוגן כרונולוגי המציג חזון מאוחר יחסית בספר יחזקאל, שנושאו הוא גורלה של מצרים ונפילתה הצפויה בידי האימפריה הבבלית.

בניגוד לרוב נבואותיו של יחזקאל, הנמנות לפי שנות גלותו של המלך יהויכין, הפרשנים מסכימים פה אחד, על בסיס מדרש סדר עולם, כי המילים בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה מתייחסות לשנות מלכותו של נבוכדנצר מלך בבל. בשנה זו נגזר על מצרים להינתן בידו. מתוך תארוך זה לומד [רש"י] כלל מהותי על מבנה הספר, ומציין כי הנבואות בספר יחזקאל אינן מסודרות בהכרח על פי סדר כרונולוגי רציף, ויש בו נבואות הכתובות שלא כסדר התרחשותן.

התאריך המדויק בפסוק ממשיך במילה בָּרִאשׁוֹן, שאותה מבארים הפרשנים כחודש הראשון בלוח השנה, הלוא הוא חודש ניסן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

הפרשנים מתעכבים על השאלה מדוע שינה הכתוב את שיטת מניין השנים דווקא בנבואה זו. [אברבנאל] ו[מלבי"ם] מסבירים כי מטרת התארוך היא להבהיר נבואה קודמת, שבה חזה יחזקאל כי מצרים תחרב ותהיה שוממה למשך ארבעים שנה. עד כה לא היה ידוע מתי מתחילה תקופה זו, ולכן בא הפסוק ומציין כי שנת עשרים ושבע לנבוכדנצר היא נקודת ההתחלה של חורבן מצרים. מתוך כך מתברר כי אותן ארבעים שנה נמשכו לאורך ימי שלטונו של נבוכדנצר ובנו, והסתיימו עם מותו של המלך הבבלי אויל מרודך.

הרקע הרחב יותר להתגלות זו קשור לתפקידו של נבוכדנצר ככלי שרת בידי ה'. לאחר שנבוכדנצר צר על העיר צור במאמץ אדיר וללא כל רווח חומרי, מהלך שנועד להעניש את מלך צור על גאוותו ולהוכיח את ההשגחה האלוהית בעולם [אהבת יהונתן], בא דבר ה' ומבשר כי מצרים וכל שללה יינתנו כעת לנבוכדנצר כפיצוי וכשכר על עבודת צבאו [רד"ק, אברבנאל].